חוקת עליה א, חסד בשבוע. במ' יט,יא: "הנגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים".
אמר רבי יהודה בזוהר בראשית: כאשר חטא אדם הראשון, משך עליו כח טומאה, וטמא עצמו ואת כל באי העולם. וזהו נחש הרע, שהוא טמא וטמא את העולם. כפי שלמדנו: כאשר מלאך המות מוציא נשמות מבני אדם, נותר ממנו גוף טמא, ומטמא את הבית ומטמא את כל הקרבים אליו, עכל"ק: הטומאה היא כח המנוגד לכח החיים; וכפי שבכלל הוא עלה לבמה במאצעות החטא, כך הוא תמיד לצד הרע, לחושך כנגד האור, ולמות כנגד החיים.
והעבודה שלנו היא להמתיק את הכל, להעלות את הכל. "הנגע במת לכל נפש אדם" = 1125 נפרש מעמדתו בקהל, ויורד להיטהר, למשוך חיות חדשה שתבטל את הכוחות הנוגדים חיים בהם התלבש. וכנגדו, אומר מלך עולם (שה"ש ו,יא) "אל גנת אגוז ירדתי": יורד כבי' הקב"ה לראות באבי הנחל, לראות אם פרחה הגפן הנצו הרמונים, והוא יורד אל "גנת אגוז" = 470, אל (מ"א א,לט) "המלך שלמה" החותם כאן בהסתר לומר שמפי ה', שירד אליו, קבל את שירו, בו ה' מאיר פנים בגלוי בכל העולמות הקמים בשיר: [תהי' קמח,ב] "הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאו", כי כל מקום בו אור ישר שורה, ראוי שיתעורר מננו מיד אור חוזר. וזו בחינת משך הטהרה של הטמא (בדיוק כפי שגם כדי להיכנס אל תוך מקווה צריכים לרדת במדרגות): הטומאה סותמת את הכלים שלו ומונעת ממנו שפע של קדושה, והוא עובר תהליך של ניקוי וזיכוך של צינורות כדי לחזור לחיים זכים בלשמות. אל גנת אגוז מבטיח הקב"ה שירד, אל המקום בו יהללוהו בהודאה והודיה, בו נאחזים בחיים, מודים על כך שמקבלים מכך שנותנים, מקבלים על מנת להשפיע.
מה מהותם של אותם שבעה ימים בהם חלה עליו טומאתו? "וטמא שבעת ימים" = 928 מורה הגבלה מתוך זהירות: שהקדושה לא תיפגע מהמגע עם הטומאה; ומתחבר עם ביטוים אחרים לאותו עיקרון: הגבלת החופש של האדם באמצעות חיבורו וערבותו לאחרים, החל מהמצוה (שמ' כ,יא) "כבד את אביך ואת אמך"; הגבלת התאוה לכל דבר, כי במינון מוגזם גם הטוב הופך לרע, כפי שמבינים מדברי שלמה (מש' כה,טז) "דבש מצאת, אכול דיך" ולא יותר (ומסיים הפסוק: פן תשבענו והקאתו); גם באותה מסגרת, הגבלת העולם שלנו וצבירת מים מחוצה לו במעשה הבריאה, כפי שכתוב (ברא' א,ו) "יהי רקיע בתוך המים"; גבול אף לרחמי שמים רמוז בדברי קינה (איכה ב,כא) "טבחת, לא חמלת". כמו כן, ההבטחה שלאחר ההבדלה (שהיה טמא ופרוש מן הציבור שבעת ימים) תהיה המתקה כדכתיב (ש"א ל,יב) "ותשב רוחו", באותו אופן בו תשוב נשמתו של האדם אליו כל יום (ואנו מודים שהחזרת בי נשמתי, כל יום, תמיד בחמלה), אף כפי שאם תזכה בע"ה תשוב נשמתך אליך לעת תחית המתים. בדיוק כפי שמצאנו אצל אדם הראשון, המגע עם הטומאה מגביל, ואותן הגבלות שהוא גורם עומדות בהשוואה מדויקת עם יתר ההגבלות החלות עלינו חרותות בגורלנו.
מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? מי הזה שמסתייג מכל טומאה, ועוד יותר, נעשה בקי בטהרה? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, משיב נעים זמירות ישראל. "הנגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים" = 2053, ומוסיף עוד דוד להשיא למרומים בחסד עליון בהמתקה גמורה את שמחת הטמא בטהרתו: [תהי' לד,טו] "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". לעשות טוב בשלמות דורש שתקדים לסור מרע, ובכל זאת, גם מתוך הרע, עשה טוב תמיד, כי שלום הוא אתגר כל כך אדיר שלא מספיק לבקשו: צריך גם לרדוף אחריו בכל הלב ובכל כלי המעשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה