בלק, עליה ו, יסוד בשבוע. במ' כד,יא: "ועתה ברח לך אל מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך י-הוה מכבוד".
יש משהו עקום, משהו לא ממש בסדר, באימרה "ברח לך אל מקומך" = 978, ולא חשוב מי יאמר אותה למי. אם אל מקומך תלך, למה לכנות את שובך הביתה בשם בריחה? למקום שלך, של עצמך, עולים, מגיעים, באים; בוודאי לא בורחים אליו, אלא אם אתה נבזה מטבעך, או אם פשוט לא זכית לראות שמקומך יאה לך ואתה יאה למקומך, וכאילו אתה חייב לבקש רשות וסליחה מכל העולם על זה שאתה מעז לפתוח את הדלת שלך להתכנס לביתך. או שמא פשוט אתה אוחז ברעיון שאינך באמת מאמין בו לשייך אותך אל פיסת אדמה, וקוראים לך "בנימין זאב הרצל" (= 978 כצפוי), ואז אתה צועק לכל המשפחה "ברח לך אל מקומך" בנאום בו הבריחה מתחפשת לנצחון, ויוצר אידאולוגיה עקורה משורש ותכלית המכשילה אותנו עד היום, עליה השלום; כי חדלת מלקרוא לביתך לשוב הביתה, לחדש ימינו כקדם, להפעיל את מנועי הגאולה, ורק קישטת קריאה לנוס על חיי נפשך, שתיראה מכובדת ואמיצה. פספוס, פספוס נורא: הביתה חוזרים בגאון, באהבה, בחיבור גאולי בין העבר לבין העתיד, בין כל שנות המדבר לבין חזון השלום, (מ"ב יט,יט) "וידעו כל ממלכות הארץ" אשר ברגע זה יש נקודת מפנה אדירה בתולדות העולם, (ישע' יט,כא) "וידעו מצרים את י-הוה ביום ההוא", כי לא תשוב להיות עוד עבד של עבדים לעולם, אלא אדון בביתך מהיותך עבד נאמן לאדון העולם.
כי "אמרתי כבד אכבדך" = 724, מסביר בלק את עצמו. צריך עז, אף חוצפה מצד הקדושה, להתהוות ראוי לכבוד, כדוגמת גדול הנביאים אשר קם (שמ' ג,יג): ויאמר משה אל הא-להים". גם כבד וגם אכבדך, פעמיים לשון כבוד, אחת כנגד (שמ' יא,ה) "ומת כל בכור" הנולד למצרים, ואחת כנגד הנאמר בהמשך לישראל בלשון (שמ' יב,יג) "ופסחתי עלכם", שתיהן לכבוד ה', (מש' טז,ז) "ברצות י-הוה ".
ולא היה מספיק שאני רציתי לכבד אותך, אומר בלק, כי זה כדבריך אשר הכל מאת ה'; ובכך מצטרף בלק למחשבה לפיה אין באמת כלום בידי האדם, ואין דין ואין דיין אמת אלא רק גורל אכזר; מצטרף לדרך המחשבה לפיה אין חופש ואין חרות, ואז אין גם אחריות, ולא תשובה, ולא תיקון. "והנה מנעך י-הוה מכבוד" = 344, מנעך ה' מהכבוד של הבלתי ראוים, מניעה שהיא בעצם בחינת הקיום האלוהי של הצווי לסור מרע, ורק אז, (דב' טו,י) "יברכך י-הוה א-להיך", בחינת ועשה טוב, שהא-להים מקיים אותו בעצמו ללמדך את דרכיו. הציור חוזר על עצמו אם מתעלים מעל למקרה הנדון אל מצב יותר כללי: "מנעך י-הוה מכבוד" = 278, כמו (תהי' לא,טז) "הצילני מיד אויבי" בחינת סור מרע (כי אין אויב כל כך מסוכן כמו היצר הרע שבקרבי) ואז (תהי' קיט,קכד) "וחקיך למדני", לעשות (קוה' ז,כו) "טוב לפני הא-להים".
ברם, אומר בלק אל בלעם, אתה נבזה שבנבזים: אני מבזה אותך, כי הא-להים מבזה אותך ראשון. "ועתה ברח לך אל מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך י-הוה מכבוד" = 2046, ועל כרחך תצפה לכיוון השני, אל מחנה ישראל, [ברא' יד,יט] "ויברכהו, ויאמר: ברוך אברם לא-ל עליון, קנה שמים וארץ". כי ישראל לא יברח אל ביתו כמו בלעם; כי ינהג בתבונה לשים אל מול עיניו את דבר החכמה אשר מזהיר בלשון [מש' ל,י] "אל תלשן עבד אל אדנו, פן יקללך ואשמת", כי אם לא כן ותכפור באשר מקנה לך זכות לנחלתך, לא תעלה היא לך לברכה, ויהיו אנשיך תמיד [שה"ש ג,ח] "כלם אחזי (אחוזי) חרב, מלמדי (מלומדי) מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". הנשמע סיפור כזה בעולם? על כן, קום נא ישראל לפני ה' לאמור: [תהי' פט,כט] "לעולם אשמור לו חסדי, ובריתי נאמנת לו", החסד והברית, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, מאור לגוים, בשבתך בשלום בארצך לנצח, ושקט, ואין מחריד. והנאמר על הכלל, קאי גם על הפרט, על כל אשר בשם ישראל יכנה.
כי "אמרתי כבד אכבדך" = 724, מסביר בלק את עצמו. צריך עז, אף חוצפה מצד הקדושה, להתהוות ראוי לכבוד, כדוגמת גדול הנביאים אשר קם (שמ' ג,יג): ויאמר משה אל הא-להים". גם כבד וגם אכבדך, פעמיים לשון כבוד, אחת כנגד (שמ' יא,ה) "ומת כל בכור" הנולד למצרים, ואחת כנגד הנאמר בהמשך לישראל בלשון (שמ' יב,יג) "ופסחתי עלכם", שתיהן לכבוד ה', (מש' טז,ז) "ברצות י-הוה ".
ולא היה מספיק שאני רציתי לכבד אותך, אומר בלק, כי זה כדבריך אשר הכל מאת ה'; ובכך מצטרף בלק למחשבה לפיה אין באמת כלום בידי האדם, ואין דין ואין דיין אמת אלא רק גורל אכזר; מצטרף לדרך המחשבה לפיה אין חופש ואין חרות, ואז אין גם אחריות, ולא תשובה, ולא תיקון. "והנה מנעך י-הוה מכבוד" = 344, מנעך ה' מהכבוד של הבלתי ראוים, מניעה שהיא בעצם בחינת הקיום האלוהי של הצווי לסור מרע, ורק אז, (דב' טו,י) "יברכך י-הוה א-להיך", בחינת ועשה טוב, שהא-להים מקיים אותו בעצמו ללמדך את דרכיו. הציור חוזר על עצמו אם מתעלים מעל למקרה הנדון אל מצב יותר כללי: "מנעך י-הוה מכבוד" = 278, כמו (תהי' לא,טז) "הצילני מיד אויבי" בחינת סור מרע (כי אין אויב כל כך מסוכן כמו היצר הרע שבקרבי) ואז (תהי' קיט,קכד) "וחקיך למדני", לעשות (קוה' ז,כו) "טוב לפני הא-להים".
ברם, אומר בלק אל בלעם, אתה נבזה שבנבזים: אני מבזה אותך, כי הא-להים מבזה אותך ראשון. "ועתה ברח לך אל מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך י-הוה מכבוד" = 2046, ועל כרחך תצפה לכיוון השני, אל מחנה ישראל, [ברא' יד,יט] "ויברכהו, ויאמר: ברוך אברם לא-ל עליון, קנה שמים וארץ". כי ישראל לא יברח אל ביתו כמו בלעם; כי ינהג בתבונה לשים אל מול עיניו את דבר החכמה אשר מזהיר בלשון [מש' ל,י] "אל תלשן עבד אל אדנו, פן יקללך ואשמת", כי אם לא כן ותכפור באשר מקנה לך זכות לנחלתך, לא תעלה היא לך לברכה, ויהיו אנשיך תמיד [שה"ש ג,ח] "כלם אחזי (אחוזי) חרב, מלמדי (מלומדי) מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". הנשמע סיפור כזה בעולם? על כן, קום נא ישראל לפני ה' לאמור: [תהי' פט,כט] "לעולם אשמור לו חסדי, ובריתי נאמנת לו", החסד והברית, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, מאור לגוים, בשבתך בשלום בארצך לנצח, ושקט, ואין מחריד. והנאמר על הכלל, קאי גם על הפרט, על כל אשר בשם ישראל יכנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה