ששה ועשרים ימים לעומר, הוד שבנצח (בסדר אבות ו,ו). על מה יתבטא בהודיה זה שמידותיו מתוקנות? על מה שיש, על כל מה שיש, בכלל ולפרטיו. ואיך תתגשם מידה זו בתיקון ספירת הנצח? גם לנצח את האויב, גם לנצח על מקהלה, גם לזכות בנצחיות בדרך כלשהי, הן פעולות הדורשות תקשורת מושלמת בין מחשבת השכל לבין עשיית ידיים ורגליים. לאחר שהאדם הכיר את מקומו (כלומר, הכיר את העולם זולתו ומצא את עצמו עם כל אשר לו במקום מסוים בעולמו), צריך לתקן גם את הראיה לבפנים, להעמיק את התודעה העצמית ולשמוח בעצמו ובכל אשר לו. משנתנו קובעת מידת "השמח בחלקו" כתוכן לאתגר היומי לגלות את התורה מתוכנו: מידת זה שחקר וגילה את עצמו בקפדנות, מבחוץ ומבפנים, עם מעלותיו וחסרונותיו, עם כשרונותיו ומוגבלויותיו, וזכה להשלים עם עצמו, בבחינת "שלום בחילך, שלוה בארמנותיך". לשמח בחלקו לא קורה אף פעם דבר רע, כי הכל טוב לו במהותו. והוא אינו אוחז כי אם בחזון, לשירות התגלמותו כל מה שיש נהיה בר-חלוף מעצם הגדרתו. תיקון ראוי וכדאיי, ויום שלם לפנינו לפתוח בו.
הוד שבנצח: כשהניצחון הוא גם יפה, פועם בתוכו חוש ההעתקה העצמית לכל מצב ולכל מקום. הרצון להיטיב בפרישת כנפיים לכל עבר. כשהים סוף נקרע להצלת ישראל, כל מימי העולם הולכים אחריו ונקרעים גם הם, משל להכנעת הבריאה לניצחון האמת כל כולו הודיה נצחית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה