בלק עליה ד

בלק עליה ד, נצח בשבוע. במ' כג,ח: "מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם י-הוה". 

בלעם נכנס לתסבוכת: מחד, יש לו הזדמנות לעלות על הון וכבוד רב מאת בלק מלך מואב, אך בתנאי שיקלל את ישראל. מאידך, הוא יודע שרק מה שה' ישים בפיו, זה הוא ידבר. והוא מסביר את עצמו: "מה אקב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם י-הוה", השוה 660. גם "א-ל", בחינת חסד, וגם שם הוי"ה משורש בינה, מהוים תנאי וגדר ליכולתו להשפיע; בדיוק מה שנמצא ב660 אחר [תהי' נו,יא]: "בא-להים אהלל דבר, בי-הוה אהלל דבר", שנהלל את ה' גם על הדינים וגם על החסדים, מעצם הידיעה אשר הכל לטובה ולברכה; ואף כשנשברים תחת העול לרגע, (ש"ב כב,ז) "בצר לי אקרא י-הוה", גם 660. לשון הכנעה שלמה אל מול בורא עולם, שם מהות הנצחון (כדוגמת איזהו גיבור, הכובש את יצרו).
וכן בפרט, "מה אקב לא קבה אל" שוה 317 , כמו "יאוש" מתוך ידיעה ברורה אשר דברי משה "והוי-ה הלך לפניכם", וכן כמו "איזהו חכם הלומד מכל אדם", ואף כמו "מלאכים לפניו" השומרים את פיו לבל יאמר כי אם את אשר ישים ה' בפיו. "ומה אזעם לא זעם י-הוה" משקיף את כל המהלך בערכו 343 , המצביע על "ויאמר א-להים" = "הנה מה טוב ומה נעים" שאין לרשעים ידיים אלא אם כוחות להם אנו גוזרים על עצמנו חלילה.