מטות עליה ג, תפארת בשבוע

מטות, עליה ג, תפארת בשבוע. במ' לא,כא: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, הבאים למלחמה: זאת חקת התורה, אשר צוה י-הוה את משה".

אנשי הצבא, מכל השבטים, שבים אל המחנה לאחר הקרב, עם שלל מלחמה רב. "אנשי הצבא", שבערכם 459 נזכר להם שיש עת לנצחון ויש אחר כך עת (שופ' ד,ה) "למשפט", עלולים להתחזק במעמדם מתוך התחושה של (ש"א יא,ז) "ויפל פחד י-הוה על העם" הנגרמת מתוך נוכחותם העזה. וזה עלול לגרום להם להרגיש כאילו הטבעי זה ללכת מחיל אל חיל, עד כדי שאפילו כשהם שבים כבי' הביתה, הם אינם הבאים מהמלחמה, אלא "הבאים למלחמה" = 211 דוקא, (דה"א כג,ה) "מהללים לי-הוה" אשר בידיו להרים ולהשפיל, ואך (מש' כד,יז) "בנפל אויביך" דוקא, אויבי י-הוה שהם מטבעם אויבי ישראל, אויבי התיקון המוטל על ישראל להוות לעולם. אלעזר הכהן ניגש "אל אנשי הצבא הבאים למלחמה" = 701 , לבדוק אותם בין שתי קצות החוט התודעתי: (שמ' יז,ז) "היש י-הוה בקרבנו", או שמא יאמרו (דב' לב,כז) "ולא י-הוה פעל כל זאת" חלילה; שניהם בערך 701 כמובן. ובהוראתו למשוך את "אנשי הצבא הבאים למלחמה", בערכם 670 , עד כדי ביטחון בו יאמרו (ברא' לג,יא) "כי חנני א-להים וכי יש לי כל".

אלעזר מלמד אותם את חוקת "התורה אשר צוה י-הוה את משה" = 1990, המצביע על שתי עקרונות גדולים  שחייבים הם לחרות על לבם לכל דורות חילות ישראל: ראשית כל, הכח לעשות חיל בא מאת ה', ובכך תצהיר תמיד צבא ה' [תהי' קלט,כא] "הלא משנאיך י-הוה אשנא, ובתקוממיך אתקוטט", ואז [תהי' פה,יא]: "חסד ואמת נפגשו; צדק ושלום נשקו". 

מתוך כך שחסד ואמת נפגשים, צדק ושלום מתנשקים. "חסד ואמת" במנין 519, כמו "חתן וכלה". בדרך אל "צדק ושלום" במנין 576, כמו "סור מרע", ואז "צמאה נפשי" כי חדלתי להשקות אותה במעוות, ואז "עושר" אמתי לשון עשר לשון שלמות, ואז (שמ' טו,יד) "שמעו עמים" ולמדו לקח והתאגדו כולם אגודה אחת לתקן עולם באהבה.