מטות, עליה ב, גבורה בשבוע

מטות, עליה ב, גבורה בשבוע. במ' לא,ב: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך".

משה רבנו מקבל מה' משימה אחרונה על פני הארץ: הוא צריך לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים, אשר זממו להרגם, ובעצת בלעם הזנו אותם אחרי אליליהם, וזה גרם צרה גדולה לישראל.

משה רבנו, המנהיג, נחשב נשמה כוללת של כל עם ישראל. על כן, הוא נענש (זאת אומרת שיכפר) עליהם, ולא יכנס אל הארץ. המנהיג נחשב תמיד נשמה כוללת: הוא הפרנס של העם כי דרכו זוכים לגורלם, ומהעם יתפרנס ואותו ישפוט. על כן, במקרה הזה, "מאת המדינים" = 600, מתפרש (שופ' יא,כה) "מבלק בן צפור", הוא מלכם. הנקמה היא נקמת ישראל, והשליחות אליה היא מה' נגד קהל (ישע' נא,כ) "המלאים חמת י-הוה", אשר ידין אותם בדברים המהוים (מש' ח,ו) "מישרים" לעולם. ה' מטיל על משה לנקום נקמת ישראל במדינים; אך אפשר לטעון שאין לישראל מה לנקום מאז שהוא נאחז בפיתיון להפר את דבר ה'. ברם, הנקמה על הרשעות של מדין שבאה בביטוי להכשיל את ישראל, היא באמת מאת ה'.

רק נותר לו לנקום נקמת ישראל מאת מדין, "אחר תאסף אל עמיך" = 921, וכבר לא יוכל להנהיג את ההמשך: (במ' י,ט) "וכי תבאו מלחמה בארצכם"; כי הוא יאסף דוקא "אל עמיך" = 171, (יח' מד,ד) "אל פני", אל פני ה' ממש. שלוש כפרות דורש עוון הזנות של ישראל: המגפה שהיתה בעם, הנקמה במדין, והיעדר הזכות בעם לכך שמשה יכניסם אל הארץ, כי בחייו יכפר על חיי כל העם. ובכל זאת, ירמוז לו ה' "אל פני", אל הכי גבוה תזכה בעולם העליון בזכות חייך. לכל קלקול, הרי, יש השפעה ותיקון פנימה, אל החוץ, ולמרומים; ומשה הוא המשפיע בחינת משיח בכל דור.