חוקת עליה א, חסד בשבוע. במ' יט,יא: "הנגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים".
אמר רבי יהודה בזוהר בראשית: כאשר חטא אדם הראשון, משך עליו כח טומאה, וטמא עצמו ואת כל באי העולם. וזהו נחש הרע, שהוא טמא וטמא את העולם. כפי שלמדנו: כאשר מלאך המות מוציא נשמות מבני אדם, נותר ממנו גוף טמא, ומטמא את הבית ומטמא את כל הקרבים אליו, עכל"ק: הטומאה היא כח המנוגד לכח החיים; וכפי שבכלל הוא עלה לבמה במאצעות החטא, כך הוא תמיד לצד הרע, לחושך כנגד האור, ולמות כנגד החיים.
והעבודה שלנו היא להמתיק את הכל, להעלות את הכל. אומר מלך עולם (שה"ש ו,יא) "אל גנת אגוז ירדתי". יורד כבי' הקב"ה לראות באבי הנחל, לראות אם פרחה הגפן הנצו הרמונים. "הנגע במת לכל נפש אדם" נטמא, נפרש מעמדתו בקהל, ויורד להיטהר, למשוך חיות חדשה שתבטל את כוחות הנוגדים חיים בהם התלבש. היות ויש לנו "הנגע במת לכל נפש אדם" = 1125 = "אל גנת אגוז ירדתי", מעניין לדעת מה טיב אותה "גנת אגוז" = 470 = "שלמה המלך" החותם כאן בהסתר לומר שמפי ה', שירד אליו, קבל את שירו: "גנת אגוז" משתקף בערך "הנבואות" בהם כבי' יורד הקב"ה אל תוך המערכת הקוגניטיבית של האדם לעוררו לראית הנולד; ובכלל, זה המקום בו מתקיים אשר מתוך שה' מאיר פנים בגלוי, [תהי' קמח,ב] "הללוהו כל מלאכיו, הללוהו כל צבאו" = 470: כל מקום בו אור ישר מקבל מיד אור חוזר. וזו בחינת משך הטהרה של הטמא (בדיוק כפי שגם כדי להיכנס אל תוך מקווה צריכים לרדת במדרגות): הטומאה סותמת את הכלים שלו ומונעת ממנו שפע של קדושה, והוא עובר תהליך של ניקוי וזיכוך של צינורות כדי לחזור "לחיים" בלשמות. אל גנת אגוז מבטיח הקב"ה שירד, אל המקום בו יהללוהו בהודאה והודיה, בו נאחזים בחיים, מודים על כך שמקבלים בכך שנונתים, מקבלים על מנת להשפיע.
מה מהותם של אותם שבעה ימים בהם חלה עליו טומאתו? "וטמא שבעת ימים" מורה הגבלה מתוך זהירות: שהקדושה לא תיפגע מהמגע עם הטומאה. בערכו 928, מתחבר עם ביטוים אחרים לאותו עיקרון: הגבלת החופש של האדם באמצעות חיבורו וערבותו לאחרים, החל מהמצוה "כבד את אביך ואת אמך"; הגבלת התאוה לכל דבר, כי במינון מוגזם גם הטוב הופך לרע, כפי שמבינים מדברי שלמה (מש' כה,טז) "דבש מצאת, אכול דיך" ולא יותר (ומסיים הפסוק: פן תשבענו והקאתו); גם באותה מסגרת, הגבלת העולם שלנו וצבירת מים מחוצה לו במעשה הבריאה, כמו שכתוב (ברא' א,ו) "יהי רקיע בתוך המים"; גבול אף לרחמי שמים רמוז בדברי קינה (איכה ב,כא) "טבחת, לא חמלת" -כל אלו מאוגדים בערכם 928, כמו כן ההבטחה שלאחר ההבדלה (שהיה טמא ופרוש מן הציבור שבעת ימים) תהיה המתקה כדכתיב (ש"א ל,יב) "ותשב רוחו", כפי ששבה נשמתו של האדם אליו כל יום (ואנו מודים שהחזרת בי נשמתי, כל יום, תמיד בחמלה), אף כפי שאם תזכה בע"ה תשוב נשמתך אליך לעת תחית המתים. בדיוק כפי שמצאנו אצל אדם הראשון, המגע עם הטומאה מגביל, ואותן הגבלות שהוא גורם עומדות בהשוואה מדויקת עם יתר ההגבלות החלות עלינו חרותות בגורלנו.
מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? מי הזה שמסתייג מכל טומאה, ועוד יותר, נעשה בקי בטהרה? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מירמה, משיב נעים זמירות ישראל. ומוסיף יותר בכלל, בפסוק שלם השוה 2053 בדיוק כמו הפסוק השלם "הנגע במת לכל נפש אדם, וטמא שבעת ימים", ובא לסדר את הכוונת, להשיא למרומים בחסד עליון בהמתקה גמורה את שמחת הטמא בטהרתו [תהי' לד,טו]: "סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". לעשות טוב בשלמות דורש שתקדים לסור מרע, ובכל זאת, גם מתוך הרע, עשה טוב תמיד, כי שלום הוא אתגר כל כך אדיר שלא מספיק לבקשו: צריך גם לרדוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה