בלק עליה ג, תפארת בשבוע. במ' כב,לא: "ויגל י-הוה את עיני בלעם, וירא את מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו, ויקד וישתחו לאפיו".
שלוש פעמים האתון סוטה מן הדרך ובלעם מכה אותה בעצבים. בפעם השלישית, אף הרגל של בלעם נמעך בקיר הסימטה, והוא מכה את אתונו באכזריות יתר. אז, ביחד עם כך שהאתון תובע בקול רם את צערו, ידוע אשר ה' פוקח עורים: מלאך בחזות מבהילה היה שם מולם כל הזמן, חמוש בחרב עשוי מאש, ורק עכשיו בלעם מבחין בו, רואה אותו.
ויגל ה'. מה גילה ה'? "את עיני בלעם", את שניהם, גם את העין הרואה וגם את העין השטומה, גם את הראיה של העולם הזה וגם את הראיה הנבואית, לאמור "את עיני בלעם" = 683 = [איוב לו,טו] "יחלץ עני בעניו, ויגל בלחץ אזנם": שגם אם יצליח להרע לישראל זה יהיה לטובתו של ישראל, כי עניות ושאר יסורים ודוחק מכפרים, ומזכים את האדם להיחלץ מכל רע ולקום מחדש ביתר שאת ויתר עוז; והלחץ מגלה את האוזן, מפקיח ללמוד דבר מתוך דבר ולראות את הנולד, ואף ויגל לשון גיל על ההישגים בקדושה. ובכך, עיני בלעם "רואות" שבסופו של דבר, אין בידו להזיק באמת לישראל, אין לו ואין לאף אחד אפשרות להזיק למי שיהיה מודע לכך שהכל לטובה.
עיניו פקוחות, והוא רואה "את מלאך י-הוה", אשר מצביע בערכו 518 על כך שראייתו היא (איוב לה,טז) "בבלי דעת", תמימה, מעבר לכלי מחשבתו, ורק ניתן לו להשיג אשר (דב' לג,יא) "ברך י-הוה חילו ופעל ידיו", השוה גם כן 518. הוא מגלה את המלאך, אך "מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו" = 1144 = (תהי' מ,יג) "ולא יכלתי לראות", שלא היו לו כלים להשיג את המלאך הקדוש.
ולמה למלאך הזה להופיע לו שם פתאום? "נצב בדרך וחרבו שלפה בידו" שוה 1027 , כמו התשובה שאנחנו מבקשים (מש' ג,לב) "כי תועבת י-הוה נלוז", המעוות בדרכיו לדברי רש"י, הסר והנוטה מדרך הישר לדברי המצודת דוד. אז צריך להופיע מלאך, להזכיר לבלעם שהקב"ה (תהי' ט,ט) "ישפט תבל בצדק" = 1027, שהכל בהשגחה עליונה ולתכלית הטוב. ליתר דיוק, "מלאך י-הוה נצב בדרך" = 485 = (מש' כ,כד) "מי-הוה מצעדי גבר", שגם הדרכים הנפתחות לעיני האדם אינם דוקא היחידות האפשריות, אלא שהם הדרכים אליהן זכינו, אליהן נפתחו עינינו לפי התיקון החל עלינו, אך משמים. "וחרבו שלפה בידו", בערכה 659, מזכיר שקשרי הגומלין בין העולם העליון לבין העולם התחתון הם תדירים, רציפים ושקופים, במנין "ויאמר י-הוה אל משה" (המופיע אד"ם פעמים בתורה), וכן (שמ' ד,י) "ויאמר משה אל י-הוה", המופיע פעם אחת ויחידה. והמשכיל יבין כמה יופי וכמה חן יש ביחס המספרי הזה.
ויקד וישתחו "לאפיו" = 127 = (זכ' ו,ד) "אל המלאך" אל מול (תהי' כד,ז) "מלך הכבוד". אולי רגע אחד של הרהור תשובה, של יראה תמימה; מהרגעים האלו שגם הסיפור של בלעם וגם הסיפורים האישיים שלנו כל יום מזהירים מפני לפספס אותם לגרום קפיצה להמתקה וטובה בחיינו.
ויגל ה'. מה גילה ה'? "את עיני בלעם", את שניהם, גם את העין הרואה וגם את העין השטומה, גם את הראיה של העולם הזה וגם את הראיה הנבואית, לאמור "את עיני בלעם" = 683 = [איוב לו,טו] "יחלץ עני בעניו, ויגל בלחץ אזנם": שגם אם יצליח להרע לישראל זה יהיה לטובתו של ישראל, כי עניות ושאר יסורים ודוחק מכפרים, ומזכים את האדם להיחלץ מכל רע ולקום מחדש ביתר שאת ויתר עוז; והלחץ מגלה את האוזן, מפקיח ללמוד דבר מתוך דבר ולראות את הנולד, ואף ויגל לשון גיל על ההישגים בקדושה. ובכך, עיני בלעם "רואות" שבסופו של דבר, אין בידו להזיק באמת לישראל, אין לו ואין לאף אחד אפשרות להזיק למי שיהיה מודע לכך שהכל לטובה.
עיניו פקוחות, והוא רואה "את מלאך י-הוה", אשר מצביע בערכו 518 על כך שראייתו היא (איוב לה,טז) "בבלי דעת", תמימה, מעבר לכלי מחשבתו, ורק ניתן לו להשיג אשר (דב' לג,יא) "ברך י-הוה חילו ופעל ידיו", השוה גם כן 518. הוא מגלה את המלאך, אך "מלאך י-הוה נצב בדרך וחרבו שלפה בידו" = 1144 = (תהי' מ,יג) "ולא יכלתי לראות", שלא היו לו כלים להשיג את המלאך הקדוש.
ולמה למלאך הזה להופיע לו שם פתאום? "נצב בדרך וחרבו שלפה בידו" שוה 1027 , כמו התשובה שאנחנו מבקשים (מש' ג,לב) "כי תועבת י-הוה נלוז", המעוות בדרכיו לדברי רש"י, הסר והנוטה מדרך הישר לדברי המצודת דוד. אז צריך להופיע מלאך, להזכיר לבלעם שהקב"ה (תהי' ט,ט) "ישפט תבל בצדק" = 1027, שהכל בהשגחה עליונה ולתכלית הטוב. ליתר דיוק, "מלאך י-הוה נצב בדרך" = 485 = (מש' כ,כד) "מי-הוה מצעדי גבר", שגם הדרכים הנפתחות לעיני האדם אינם דוקא היחידות האפשריות, אלא שהם הדרכים אליהן זכינו, אליהן נפתחו עינינו לפי התיקון החל עלינו, אך משמים. "וחרבו שלפה בידו", בערכה 659, מזכיר שקשרי הגומלין בין העולם העליון לבין העולם התחתון הם תדירים, רציפים ושקופים, במנין "ויאמר י-הוה אל משה" (המופיע אד"ם פעמים בתורה), וכן (שמ' ד,י) "ויאמר משה אל י-הוה", המופיע פעם אחת ויחידה. והמשכיל יבין כמה יופי וכמה חן יש ביחס המספרי הזה.
ויקד וישתחו "לאפיו" = 127 = (זכ' ו,ד) "אל המלאך" אל מול (תהי' כד,ז) "מלך הכבוד". אולי רגע אחד של הרהור תשובה, של יראה תמימה; מהרגעים האלו שגם הסיפור של בלעם וגם הסיפורים האישיים שלנו כל יום מזהירים מפני לפספס אותם לגרום קפיצה להמתקה וטובה בחיינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה