יום ראשון, 5 באוקטובר 2014

בראשית, עליה ב, גבורה בשבוע

בראשית, עליה ב, גבורה בשבוע. ברא' ב,יז: "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו; כי ביום אכלך ממנו מות תמות".
האיסור המפורש הראשון, הגבול הראשון, בתוך ים של שפע להישג יד, ים של תענוגים ושעשוע מוזמן לך לנצח. זה פשוט נורא: מישהו יצטרך לפתור את זה, למצוא איך לטעום את אשר מעבר לגבול, כי מהרגע ממש, כלום כבר לא מעניין אותי כי אם הפריט הקטן הזה, האסור. המשך הסיפור מוכר, ועוד יותר תמוה: הרי כתוב "מות תמות" = 1292, (ירמ' יז,כג) "ולבלתי קחת מוסר"; ואולם אכלנו, ולפי הבנתנו חיים ומות, נראה שלא מתנו. וכי לא יקיים בורא עולם את דברו? וכי לא הפרנו את איסורו?. כאן, נאסר עלינו לאכול, ואותו איסור הפך למכשול הגדול עלינו. בפסוק אחר באותו ערך 3183 של הפסוק שלנו, מגיעים אל לוט שני המלאכים אשר נשלחו להחרים את סדום, ומטבעם הם אינם אוכלים כלל, ובכל אופן לא באו לחגוג ולא לשמוח, [ברא' יט,ג] "ויפצר בם מאד ויסרו אליו, ויבאו אל ביתו, ויעש להם משתה, ומצות אפה ויאכלו". כאילו יש דמיון מובהק בין שני הארועים: המלאכים שלא מטבעם לאכול, נכנעים ואוכלים; וכן אדם וחוה אשתו, אוכלים את הפרי היחיד שלא הוזמן לשולחנם בינתיים, בהכנעה ליצרם המאבד להם את עולמם. בשני הארועים נחרב עולם: נחרב לאדם וחוה עולמם, אשר גורשו מגן עדן אל תוך מציאות עבה הרבה יותר, תוך כדי שהחליפו בגדי אור בבגדי עור; ונחרבו סדום ועמורה עד כלות, ולנצח. וכנראה, שני הדברים היו אמורים לקרות. והסתגלות לחורבן, הסתגלות למהפך, דורשת, ממי שיבצע אותו, חריגה עצמית מהנהלים הטבעיים לו, הצפוים ממנו.
 היה עץ הדעת הטוב והרע, ובהמשך הדרך, היה עץ החיים. בטכס אחד נורא מרגש ופלאי, היינו צפוים להזדמן רק בעוד כמה שעות, לאחר כניסת השבת, לאכול משניהם גם יחד. לדעת את הכל מבקש חיי נצח לעשות בהם את הכל, וחיים אינסופיים לא יפיקו כל תועלת בהיעדר הידע הנחוץ, נשיג לעיני התבונה. הנחש מודע לכך, כשטוען שביום בו נאכל דוקא מעץ הדעת לחוד, נהיה כא-להים: הוא יודע שחיי נצח משמעותם שאין בריחה מהאחריות על מעשינו, ואם נאכל את שתי הפירות ביחד, תודעת האחריות הנצחית על מעשינו תוביל אותנו להשתמש בדעת לעשות אך טוב; באם נאכל רק מעץ הדעת שלא בזמנו, נתפתה לחשוב אשר "החיים קצרים וצריך להינות הכי שאפשר מהם", ואז כל הדעת תשתעבד לכוחות היצרות הבהמיים שלנו ותפעל להנאתם, ובהיעדר כל גבול מוסרי נשתלט על "הטבע" = 86 = "א-להים" לבזבז את המשאבות שבידינו להנהאה רגעית וחולפת של מיעוט מאתנו, אשר ישתמשו בכוחם בתבונה המשרתת את הרע, ויכניעו את הרוב (ראינו איפושהו תופעה שכזו?). וצריכים לפעול מהר -מהרהר "נחש" = 358 אשר כנגד "משיח"-, כי עוד מעט התיקון יתבצע, ומלכות האדם המתוקן ברוב הדרו על פני העולם שהופך בידו לכולו טוב תהיה בלתי הפיכה.
והא-להים יודע את כל זה, הרי את הכל הוא יודע. ברור מראש שאדם וחוה צריכים לרדת מגן העדן אל המציאות העבה, אשר נבראה לכך שגם בה תתגלה אלוהות. ברם, הם צריכים להביא עמם מגן העדן את היכולת לגלות אלוהות. אך אין זו האפשרות הכי מתאימה לטבעם: בגן עדן יש את הכל, אפשר להישאר תמימים, ולהינות מחיי תענוגים לנצח. ואם זה יקרה, מה תועלת הבריאה כולה? מעתה, שישיגו בנשמתם את גן העדן אליו להתגעגע ולתענוגיו להיות כמהים, ובעצת יצרותם יגרמו לעצמם לרדת משם לקיים את תכלית בריאתם בעולם התחתון, וכפי שלמדנו אמש, לעלות אל מקום הרבה יותר גבוה מזה שממנו יצאו. "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו" = 1596, ולאחר שאכן תאכל ממנו, מטבע החוק הידוע לך יצא להיות שגזרת על עצמך לעשות את כל (ברא' ב,ג) "אשר ברא א-להים לעשות": אשר שמך לעשות בפועל, בעולם הגשמי, את כל אשר ברא הוא ברוחניות. אשר לכך, אפילו שלא במודע, רכשת דעת הטוב והרע; כי תיבחן ביכולתך להדידמות למידות בוראך להיות צדיק על פני הארץ, [יח' יח,ה] "ואיש כי יהיה צדיק, ועשה משפט וצדקה", ואך אויבי ה' -איובי השלום, אויבי הכלל המחובר בערבות הדדית- יהיו אויביך ותנהג בהם בקנאות עד אשר [תהי' יח,לח] "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם". ומתוך בטחונך בה' וגעגועיך לגן העדן, תזמר [תהי' צב,א] "מזמור שיר ליום השבת",  בו תנהג בחריגה מחוקי הטבע כי לגרום למהפך באת. 
מה יזהיר אותך לבל תאכל ממנו? "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" = 1587; ואילו לא מתנו. כמה פסוקים לעיל כתוב וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ומובן מהמפרשים אשר טוב זה החיים, וטוב מאד הוא מלאך המות, הפותח את סורגי הגוף לשחרר את הנשמה הזכה להשיבה אל שרשה בגן עדן. באותו יום בו אכלנו מעץ הדעת, גורשנו מגן עדן אל העולם התחתון (צעד שהיה מן הבלתי נמנע לקיום תכלית בריאתנו) והחלנו ללכת בדרך חזרה הביתה (בדיוק כמו שכמה שעות קודם, נפרדו הגופים של הזכר והנקבה באדם, והחלו דרכם להזדוג ולהתאחד בחזרה, מתוך תשוקה אשר תסיק בסוף אהבה הרבה יותר עמוקה מההתחלתית). אז, [תהי' יח,לג] "הא-ל המאזרני חיל, ויתן תמים דרכי", שלפי מידת מפעלי נותן לי כח לנצח בעולם הזה, בעוד באותה מידה מסגל אותי לזכות בעולם הבא; וגם שם את הדעת אשר ירשנו מאחורי מנעול הנפתח באמצעות הבחירה החפשית שלנו:  [מש' ב,ב] "להקשיב לחכמה אזנך, תטה לבך לתבונה", לומר לך אשר בחייך בעולם (אולם, הולם) הזה, אם תשכיל ותרצה לחבר את אזנך, את תדר הקשב עליו עומד האיזון הפנימי שלך, אל החכמה האמתית, אתה פשוט צריך לשחרר את לבך מהבלי העולם ולהטותו אל התבונה, אל המצב התודעתי המיוחד הזה בו כל נסיון וחויה מפיקים אצלך ראיית הנולד מהם, בו הבנת דבר מתוך דבר נדמית אצלך לחויית כל ארוע בכל האופנים והתנאים ורבדים השונים. התבונה הזו, המפתח הגאולי המדהים הזה, פועל רק אם מתמסרים אליו באמת, כאשר מהתבונה (היא המלכות המתוקנת) אל הבינה (החתן שלה בשמים) עוברים דרך תיקון כל המידות במעשה, בעולם המוגבל והמדיד, באמצעות מעשים טובים למטרת השלום, הוא תכלית הפירוד.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה