נח, עליה ג, תפארת בשבוע

נח, עליה ג, תפארת בשבוע. ברא' ז,יח: "ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, ותלך התבה על פני המים".

שוב, נראה לנו כאילו מאחורי צללי סיפור נח והתבה, נשקפת עלילת משה והתבה שלו, שניהם נצולים במים. 

העולם הישן פשט רגל, "ויגברו המים וירבו מאד על הארץ, ותלך התבה על פני המים" = 2190, ומן הסתם, נח הצדיק ומשפחתו ייסדו עולם חדש, [יח' לד,כח] "ולא יהיו עוד בז לגוים, וחית הארץ לא תאכלם; וישבו לבטח ואין מחריד", על הארץ (דב' ז,א) "אשר אתה בא שמה לרשתה" כשהמים ירדו ושחר חדש יזדמן לעולם. כי סוף הרשעות לאבד את עושיה, כאשר יאמר המאמין לקונו: [תהי' קט,כח] "יקללו המה ואתה תברך; קמו ויבשו, ועבדך ישמח". וכדוגמת הפלשתים כל הפולשים, הגזלנים ומשיגי גבול רעיהם למיניהם: (ש"א יז,מו) "ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה" להזמין שלום לארץ.

 מים הם, מטבעם, התבטאות של חסדים. מים מרוים את צמאון האדם והאדמה כאחד, מחיים ומצמיחים, מנקים, מטהרים. אך גם בעולם המעשה כאשר בעולם הרוח, דבר שלא במידתו ודבר שלא בעתו נהפך טיבם בין קצות הברכה והקללה; ומים בכמות מופרזת מביאים אתם שיטפון והרס ואובדן. "ויגברו המים וירבו מאד על הארץ" = 987, להכריז על תושבי התבה אשר [שמ' יג,ד] "היום אתם יצאים בחדש האביב"; ועל אף התסכול והאבל על העולם שלא זכה להיושע, יקום הצדיק ויאמר [תהי' קט,ל] "אודה י-הוה מאד בפי, ובתוך רבים אהללנו", [תהי' קלה,ה] "כי אני ידעתי כי גדול י-הוה, ואדנ-ינו מכל אלהים". כי אין אשר לא יקיים ה' את דברו, והמבול יכה את הארץ (ירמ' מט,לז) "עד כלותי אותם" בכף אחת, (יח' לד,יב) "והצלתי אתהם" בכף המאזניים השניה, להציל את החיים לצדיקים אשר (יש' לד,יז) "יירשוה לדור ודור", (תהי' סח,ד) "וישישו בשמחה" בהידבקם (נחמ' ח,ג) "אל ספר התורה", אל חוק הטוב והישר.

תבה היא גם מילה; כל מילות התורה מכונות בשם תיבות, עליהם שטים דברי הבורא, הדברים המחזיקים ומחיים את הבריאה. המבול מכלה את הארץ, "ותלך התבה על פני המים" = 1203 ובתוכה, כל (יש' נו,ו) "הנלוים על י-הוה לשרתו", אשר הזמין אותם ה' (ש"ב ג,יג) "בבאך לראות את פני", ברצותכם לשוב אלי (ירמ' לה,טו) "ואל תלכו אחרי אלהים אחרים לעבדם", יהיה שלום לנצח (קו' א,יג) "תחת השמים".

והשלום עוד איננו. ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו. אם איננו עושים שלום תחת השמים, גם לא משמים נקבלנו. שני הנצולים בתבה השטה על פני המים, נח ומשה, הביאו בעתם שלום, תוך הרס רב וכאב גדול, אשר היו מן הבלתי נמנע. יהי רצון ונדע אנחנו ונשכיל, להמתיק כשעוד אפשר, ויתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, לא כי נשמדו ביום דין, אלא כי נמתקו ועלו כולם יחד על התיבות הקדושות בתשובה, בערבות הדדית, לתקן מלכות שמים על פני כל הארץ.