ראה, עליה ד, נצח בשבוע

ראה, עליה ד, נצח בשבוע. דב' יד,ג: "לא תאכל כל תועבה". 

לפי הרוחניות, כן הגשמיות; ולהפך. לפי המתאים לך ברבד אחד, מה שיתאים לך ברבד אחר. בדורות הראשונים של הבריאה, בני אדם לא הורשו לאכול כי אם מן הצומח והדומם. רק בדור נח ובניו, הותר לאנושות לאכול בשר, מכל החיה והבהמה והדגה והעוף. ששה עשר דורות מאוחר יותר, דור המדבר של בני ישראל קבלו תורה, ועמה יעוד רוחני בעולם, לקימו נדרשת הסתיגות מכל טומאה כדי לשמור על הקדושה. כך מתברר מהפסוק שלנו: "לא תאכל כל תועבה" = 1015 = "עדת ישראל" בלבד, המצווים להיות פרושים וקדושים, דהינו להסתייג מהאינו מועיל לתכלית החיים, ולשמור כך על דעתם זכה, להשפיע תיקון של חסדים בעולם מתוך "ששון ושמחה". 

תועבה הינו דבר הקשור לעבודת אלילים, לתפיסת עולם אחוזה בהפקרות, במקריות, בהיעלם האור באמצעות ערבובו באפלה. "תועבה" = 483, דהיינו מצב בו (במ' ה,ח) "ואם אין לאיש גאל" - שאין מושיע לשוקע מרצונו, טשטוש הדעת בבחינת (ישע' מב,יט) "מי עור כי אם עבדי", כי עיוורון יהיה תוצאה לאי-שמירת העיניים לקדושה. תועבה, "לא תאכל כל" = 532, בחינת (דניאל ב,לח) "ראשה די דהבא", הראש של זהב המסמל את הדינים, את הגבורות השורות עלינו, אשר ניתן להחלישם באמצעות הפרישות מכל טומאה, כדי להמתיקם מאוחר יותר במעשים ראוים.
לא תואכל "כל תועבה" = 533, כי המגע בכל תועבה מביא את האדם למצב כמו של המלך אחאב עליו נאמר (מ"א כא,כו) "ויתעב מאד", מתוך אשר (ישע' מח,ד) "ומצחך נחושה". והיות וזה יצר האדם המושך אותו לאבד את עצמו בתועבה, עליו מוצהר (יח' ג,יח) "ודמו מידך אבקש".