מצורע, עליה ד, נצח בשבוע

מצורע, עליה ד, נצח בשבוע. ויק' יד,מ: "וצוה הכהן, וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע; והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא".

המחלות הרוחניות הן דלקתיות ומדבקות; אל מול האטימות, הולכות ומתרבות ומתרחבות עד אשר יתעורר האדם לתקנם. במקרה שלנו, הצרעת עברה כבר את גבול האדם, והתגלתה על קירות הבית. "וצוה הכהן, וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע; והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא" = 3107. כי בתיקון המעוות אסור להתעכב: [שמ' כב,כה] "אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו", וברור אשר [מש' י,לב] "שפתי צדיק ידעון רצון, ופי רשעים תהפכות".
והישועה דורשת בירור: במצב קצוני, כאשר אין כבר הזדמנות להמתיק, הישרדות הבריא תעבור דרך הדחת הרקוב: "וצוה הכהן, וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע" = 1522, שיהיה [מש' י,כה] "כעבור סופה ואין רשע, וצדיק יסוד עולם" שלנצח עומד. וההבדלה נחוצה: (יח' יח,ל) "לכן איש כדרכיו אשפט אתכם", ואז [יש' נז,ב] "יבוא שלום, ינוחו על משכבותם; הלך נכחו". ורק, לעולם, (שמ' כ,יב) "לא תענה ברעך עד שקר".
ואת האבנים אשר אי אפשר כבר לטהר, כורתים לגמרי מביננו, ומשליכים אותם "אל מחוץ לעיר, אל מקום טמא" = 752, היכן שלא יעוררו על הכלל עוד קפידות בענין (נחמ' יג,יא) "מדוע נעזב בית האלהים"; (שמ' יט,יט) "ויהי קול השפר" מבשר טוב (מלא' ל,ה) "מעל לגבול ישראל", בכל (יש' לג,כא) "מקום נהרים יארים", על (יש' נה,יב) "ההרים והגבעות", קול המזכיר ומגלה לנשמה (ירמ' נא,לו) "את מקורה" (תהי' קה,ג) "בשם קדשו" אשר נתעורר מהמרומים כנגד התעוררות האדם (ירמ' מח,מ) "ופרש כנפיו" לאמור (ירמ' ו,יד) "שלום שלום" לעולם, (מש' טו,כג) "ודבר בעתו מה טוב".