יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

וירא, עליה ב, גבורה בשבוע

וירא, עליה ב, גבורה בשבוע. ברא' יח,לב: "ויאמר: אל נא יחר לאדנ-י ואדברה אך הפעם; אולי ימצאון שם עשרה. ויאמר: לא אשחית בעבור העשרה".
הקב"ה, כביכול, התיאש מסדום. אברהם מסרב להתיאש מן הרחמים. ראשית, הוא רואה שמידת הדין נכנסת לפעולה: הגזרה נגזרה, וכעת ניתנת הרשות לבצעה, ועל כן המלאכים בדרך לסדום, להפכה. והוא שואל: איך יתכן שצדיק יענש על חטאי שכניו. הוא תובע רחמים על הצדיק שיישמר, גם אם כל סביבתו תיענש. אך יש תפקיד ומשימה לדמות הצדיק בסדום, לזה אשר אפילו במקום שאין בו אנשים, משתדל להיות איש.  אברהם מבין שבמשפט הכלל, הרוב יכריע; אלא אם יהיו בכלל כמה יחידים שזכויותיהם יעמדו כנגד כל הרע אשר סביבם, וגם את זכויות עצמו הכניס לחבילה. הצדיקים יינצלו רק אם הגזרה מתבטלת לכל הציבור, והיא רק תתבטל בזכות הצדיקים. ואז הוא, אב הטיפוס של חסיד, מבקש לפעול לפנים משורת הדין, שאם תהיה כמות מסוימת קטנה של צדיקים, יספיקו הם להכריע את ישועת הכלל והמתקת הגזרה. חמשים, שלושים, עשרים. ועוד הוא חוזר ומבקש: "אל נא יחר לאדנ-י, ואדברה אך הפעם = 829, כי אף שידוע לי שאנשי סדום הכעיסו (מ"ח,כז) "ויעש הרע בעיני י-הוה", (ירמ' יח,ד) "ונשחת הכלי" ונראה שאינו מסוגל לתשובה, והם מעלים (דב' ד,יא) "עד לב השמים, חשך". אנא ממך ה', (דב' לב,ז) "זכר ימות עולם", תתעלה על מידת ארך אפים שלך, והנח לצדיקים להוכיח אותם ולזעוק בפניהם (יש' א,טז) "הזכו, הסירו רע מעלליכם", ואולי יצא מזה שהם (יש' מו,ח) "השיבו פושעים" וגרמו להתעוררות (ש"ב כג,יב) "תשועה גדולה" בה שם שמים ייקדש לעיני כל.
אנא שא נא את עוונם, א-ל מלא רחמים. "אולי ימצאון שם עשרה" = 1159 המסוגלים לקרוא לתושבי סדום להידבק בה' והוא (מש' ג,ו) "יישר ארחתיך", וירימו אותם (במ' לג,יש) "מקברת התאוה"; ואם כן, (ברא' כב,יב) "אל תשלח ידך אל הנער" כי אולי הוא ישוב בתשובה שלמה ויהיה כאילו תינוק שרק נולד, (ש"א ב,לה) "והתהלך לפני משיחי כל הימים".
ידוע ההמשך. ה' מסכים לאברהם, כי זכותו של אברהם שהוא ית' יסכים לו. ויאמר: "לא אשחית בעבור העשרה" = 1610; והדרך להידבק בה' ידועה לכל: (הוש' ב,כא) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט". ולא היו עשרה צדיקים בסדום. אברהם יודע את מקומו, הוא יודע שיש גבול גם לחסדים שבידו להפעיל, שהחסד מתאזן בדין ובגבורה, שאהבה נכונה וישרה כוללת בתוכה גם יראה. בפסוק הבא, אברהם שב "למקמו" = 216 הוא "יראה", מצד "גבורה", שאף היא אצלו בחינת חסדים: כי החסד בלי גבול גם יגרום בסוף אסון, והגבורה המגבילה אותו, בסוף תושיע. וכאשר (יש' נז,א) "הצדיק אבד", (יש' לא,ג) "כלם יכליון" גם אם ישארו בחיים. ואמנם הגזרה תהיה (דה"ב לה,כב) "מפי א-להים" הפועל במידת הדין, מעשי ובחירות האדם הם השבים אליו וגורמים לגורלו, והכל יהיה (ויק' כד,יב) "על פי י-הוה", במידת הרחמים שבו.  



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה