כי תצא, עליה של שבת קודש, מלכות בשבוע

כי תצא, עליה של שבת קודש, מלכות בשבוע. דב' כד,יד: "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך, או מגרך אשר בארצך בשעריך".

אסור לעשוק, לנצל, את השכיר התלוי במשכורתו למחיתו, את העני המצטער על חסרונו האמתי, ואת האביון, אשר לא משנה מה יש לו ומה חסר לו, חי חיי צער מתוך תחושה תמידית של חיסרון. את איזה מהם אסור לעשוק? הן מאחיך, הן גר תושב שאינו מן הלאום שלך וחי בארצך, הן גר צדק אשר התקבל בשלמות בקרב עמך ולאומך, ועוד כל אשר בשעריך, כל בן אדם אשר בגבול מלכותך, זר לגמרי ומתקרב. בקצרה, אסור לעשוק ולנצל את אף אחד.

הפסוק שלנו מתייחס במיוחד לעושק כלפי החלש ממך: מי הם אותם "שכיר עני ואביון" = 735? בקריאה פשוטה, הם המסכנים, התלוים באנשים אחרים לפרנסתם, החיים חיי צער וטורח בשביל מה שלאחרים נראה מובן מאליו. והרי כתוב שלא במסכנות תאכל לחם, שלא במסכנות תרויח ותצליח אלא רק מתוך שמחה.

הם אלו המורידים ידים מדי פעם ובורחים החוצה או פנימה ובוכים (ברא' כא,טז) "אל אראה במות הילד" ומצפים לרעה לבוא, וגם אלו שבעומק לבם ומרוב צלקות קולטים בגלוי שלא היו שורדים יום אחד (ברא' לא,מב) "לולי א-להי אבי, א-להי אברהם ופחד יצחק" כי חיים בנסים ונזונים ישר מתוך (יהו' ו,כד) "אוצר בית י-הוה", אפילו אם בלי לשים לב. ואולי הכי חשוב, הם מקבילים לשלושה דברים אלו בפסח שמי שלא הזכירם לא יצא לידי חובתו המוזכרים במשנה: (פסחים קטז,ב) "פסח, מצה, ומרור".

ובכן, יש לפנינו שתי שלישיות מקבילות בערכם המספרי, וכפי שנראה, מקבילות ומשלימות הרבה מעבר לכך. שכיר כנגד פסח, עני כנגד מצה, ואביון כנגד ומרור. פסח מתייחס לקרבן פסח, המהוה נקודת מפנה בין 210 שנות עבדות למסע שיצא להיות בן ארבעים שנה אל הארץ המובטחת. השכיר הוא בבחינת העבד אשר אינו נגאל אם לא יצפה לישועה. "פסח שכיר" = 678, מסמן את המסע בן (שמ' טז,לה) "ארבעים שנה" בו קצב החויה ומעלתה גורם לרגשות קצוניים, עד כדי שגם (שמ' ד,יד) "ויחר אף י-הוה במשה" וגם (שמ' ח,ח) "ויצעק משה אל י-הוה", והגאולה בכלל מתחילה בזעקת העם בהתעוררו לאמור (ישע' מ,ו) "קול אמר קרא", ובתכליתו אשר (הו' ג,א) "אהבת רע" יגרום למציאות של "ערבות" בתוך העם אשר (תהי' לג,טז) "נושע ברב חיל" להתענג (תהי' לז,יא) "על רב שלום". הזוג "פסח שכיר" בא להזכיר לנו שגאולת מצרים היא בזכות, שכר, גם לאמונת האבות והתמסרותם והתבטלותם לפני ה', וגם לדורות מצרים אשר שמרו על שמותיהם העבריים (להבדיל מהדורות שנשתעבדו ליון ולרומי, למשל, ומשם עד ימינו) ועל הלשון ועל המלבוש דהיינו על הצניעות, וגם שכר למפרע ליוצאים ממצרים ממש, שהולכים לעמוד לפאתי הר סיני ויאמרו, כדוגמת המלאכים, נעשה ונשמע.

הזוג "מצה עני" = 265 הוא הכי שקוף, הרי אנו קוראים בהגדה של פסח (כדברי המשנה תורה, הל' זמנים פ"א לגבי המצה) הא לחמא עניא, זה הלחם של העניים, וזה ברור. ולהבדיל מהמאכלים המשובחים, המצה אינה מתקלקלת לעולם, ועליה יאמר העני כל יום (דה"א כט,יג) "מודים אנחנו לך" אפילו מתוך (דב' כד,כז) "צעקה" על החסר; ובראותו את העני ובהיעכל המצה בישרים, (יהו' ז,ה) "וימס לבב העם" הירא (ש"ב יט,יח) "לפני המלך".

ואז, בשלב ההמתקה, המרור בא להזכיר את המוצא אל הגאולה המתבטאת בפסח ובמצה. בפני עצמו אין לו מה לומר, והוא משנה את כל התמונה בכך שהוא נתוסף אליה. האביון, מר לו תמיד, כי לא משנה מה יש לו, הוא תמיד חש שחסר, שאין מספיק, שהדשא של השכן יותר ירוק וגם הוא רוצה כזה. והמרור והאביון, השניים שבשום אופן אינם נתקנים מעצמם: טעם המרור ייערב לחיך בערבובו עם מאכלים ערבים, והאביון יתוקן אם רק תמתיק תאותו וחוסר השקט בלבו בהנהיגו לעשות "מעשים טובים" (ברא' ו,א) "לרב על פני האדמה" באותם כוחות אשר שעבד לתאוותיו מקודם; וכשיטען (יש' יט,יא) "בן חכמים אני, בן מלכי קדם" ובכך יתלה זכותו, תפרנס אותו ותצוה עליו (דה"א כב,טז) "קום ועשה", לתקן את המרור ולצאת לחרות (שופ' ז,ז) "איש למקמו" וכן (ש"א ח,טז) "למלאכתו". כי מעז יצא מתוק (כדברי שמשון בשופ' יד,יד) והמרור יש בכחו להפוך להכי מתוק, ודרישת האביון בשם אבותיו או נסיונו תתמתק בכך שתיקון מידות יו יביאנו לתודעת צלם הא-להים שבו עד אשר (תהי' פב,ו) "א-להים אתם", ממנה יראה האדם בבירור ויודה למרומים באמרו בהודאה (תהי' פו,ח) "ואין כמעשיך".
שלא תעשוק שכיר עני ואביון, משמעותו שלא תעשוק פסח מצה ומרור, המביאים אל הנוכח את כל מעשה יציאת מצרים וכל הנסים והחסדים האדירים עד גאולת ארץ ישראל המובטחת להפעיל מתוכה תיקון עולם. כך שכיר עני ואביון מביאים לעיניך את תמונת המשועבד, הזה שהוא בבחינת עבד במצרים רק שהפעם במגרש שלך, הזה בו אתה צפוי להפעיל את צלם האלוהים שבך. ממש בנוכח, בלי צורך שנייבא אותו מזמן אחר ונתלבש בו, דוגמא הרבה יותר עוצמתית לאותה תנועה שהתורה באה לגרום בלבנו, בהיחברה אבות-טיפוס הם מעשי אבות מתוארים בגובה ובעומק בלתי נתפסים, עם ארוע רגיל אשר לרוב קורה לך כמה פעמים בשבוע: ההזדמנות לנצל את החלש מאתנו, את החי על השכר המקבל מאתנו, את העני החסר-כל שתולה את תקותנו בנו, ואת האביון הפגוע בתודעתו להרגיש שחסר לו תמיד, ומצווים אנו להשתדל להוציאו מצערו. ובע"ה הסירוב שלנו לנצלו, לעשקו, והיוזמה שלנו להוציא אל הפועל את צלם האלוהים שבנו ואת ניצוץ המשיח שבקרבנו, להושיעו כמיטב יכולתנו.