מטות, עליה ז של שבת קודש, מלכות בשבוע

מטות, עליה ז של שבת קודש, מלכות בשבוע. במ' לב,כג: "ואם לא תעשון כן, הנה חטאתם לי-הוה; ודעו חטאתכם, אשר תמצא אתכם".

שני השבטים מתעקשים לפני משה: הם באמת מתכוונים לצאת עם אחיהם למלחמות הכיבוש מתוך אחוה וערבות, ולא יחזרו לאדמה אשר בחרו לעצמם, כי אם אחרי שכל יתר השבטים יהיו מסודרים, כל אחד בנחלתו. משה חוזר ומזהיר אותם: "ואם לא תעשון כן, הנה חטאתם לי-הוה; ודעו חטאתכם, אשר תמצא אתכם". לפי דרכנו, ננסה לפענח את הגיון ההשתלשלות, ולהמתיק את כל הדינים בדרך. 

לכתחילה, אוי והבוי לכם אם "לא תעשון כן", המורה בערכו 927 על תיקונו השלם והמידי (דב' יא,כב): "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו". כבר מהתלחת הדרך, אין דבר ממנו אי אפשר לחזור בתשובה ולדבוק בה'. ועוד צעד קדימה, אם תעשו את הלא נכון, יצא להיות אשר "חטאתם לי-הוה" = 514, כבי' הכנסתם (יח'  כב,י) "טמאת נדה" אל הזיווג בין הבורא לבין הנברא, וגרמתם חלילה להסתר פנים, למצב של גלות השכינה; ועדיין, אם תתקנו כאשר בידיכם, מובטח מאת ה' (ירמ' לג,ח) "וסלחתי". בכל מצב, אל יתיאש האדם מן הרחמים.

ובכל זאת, הקשיבו "ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם". מעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו. לבל תזעק יום אחד ותשאל למה זה קורה דוקא לי, דעו כי זו חטאתכם "אשר תמצא אתכם", המפורש בערכו 1493 לפי הכלל הפשוט האומר (ירמ' ב,כח): "אשר עשית לך, יקומו"; ויותר ברור ושקוף לא יכול להיות, לפי החוק אשר רשם הבורא בבריאתו, על פי הדין (ויק' יד,טז) "אשר על כפו השמאלית".

ועדיין, תרופה קדמה למכה, ואף אם תיפלו, רק "ודעו חטאתכם" = 564, וזה שתזכו בכל רגע נתון לחזור בתשובה ולהתיישר בפני בורא עולם, (דב' כד,יט) "יהיה למען יברכך י-הוה א-להיך" ויהפוך קללה לברכה, מהיות טבעך (דב' לג,כט) "עם נושע בי-הוה", ממנו ילמדו ויזכו להיגאל יושבי תבל.

Matót, aliah del viernes, Iesod en la semana

Matót, aliah del viernes, Iesod en la semana. Bamidbár-Num. 32,18: "No retornaremos a nuestros hogares hasta haberse asentado los hijos de Israel, cada hombre su parcela".
"Los hijos de ReUbén y los hijos de Gad" ("bnéi reUbén uvnéi gád" = 396 = "'al haArets", "sobre la tierra") solicitan un tratamiento especial en cuanto a la ubicación de su lugar... sobre la tierra. Quieren establecerse en la tierra que acabamos de conquistar en la ribera oriental del río Iardén-Jordán (que nos aprestamos a cruzar para arribar a nuestra tierra, en su ribera occidental), que es especialmente apta y adecuada para el muy abundante ganado ovino y bovino que poseen. Mosheh recela; él sabe que sólo la unidad del pueblo atraerá éxito en la conquista y el asentamiento de la tierra de Israel. Y ellos prometen salir a la cabeza de las tropas en la guerra de conquista: sólo a sus mujeres y niños y al ganado acomodarán en el territorio que solicitan, y los hombres cruzarán a luchar por la heredad del pueblo todo. Y así se pronuncian: "No retornaremos a nuestros hogares" ("ló nashúv El batéinu"), en su valor 888, declara que aún si van a estar del otro lado del río Iardén, estarán recibiendo (Devarím-Deut. 18,1) "parte y heredad con Israel" ("jélek venajalah 'im israEl"), y son parte del sistema de solidaridad responsable mutua del pueblo todo.
Y, ¿hasta cuándo no retornarán a sus hogares? "hasta haberse asentado los hijos de Israel" ("'ad hitnajél bnei israEl"), cuyo valor 1170 nos remite a su comprensión de que (Crónicas2 25,8) "pues hay fuerza en E-lokím para ayudar y para hacer fracasar" ("ki iesh kóaj beE-lokím la'azór ulehajshíl"), y sólo en E-lokím (cuyo valor 86 es igual al de "hatéva'"="naturaleza" con la que se lo confunde) está verdaderamente la fuerza, como deja claro la halajah que nos indica poner kavanah, intención conciente en la propiedad de "dueño de todas las fuerzas" cuando pronunciamos el nombre E-lokím, y sobre la faz de la tierra se halla Israel, el valor 541 de cuyo nombre es el de "ba'al hakojót" ("dueño de las fuerzas") por dictamen de lo Alto, y por ello, dueño de las fuerzas no todas; y este control de las fuerzas por parte de Israel se habilitará únicamente cuando el puebo está unido y distinto, reino de sacerdotes y puebo sagrado, que recibe cuando en la unión de todas sus partes el nombre de Israel.
Hasta haberse asentado los hijos de Israel, "cada hombre su parcela" ("Ish najalató"), con valor 805 que señala las cualidades de una situación de plenitud en que "cada hombre su parcela" cultivará y hará crecer: es el sentido de (Tehilim 51,2) "a Bat-sheva" ("El bat-shava", que es decir "a la hija de 7"), en tanto Batshéva es metáfora de la Maljút-Reinado (el plano denso sensorial en que actuamos) que se desenvuelve desde la mente por camino de siete sefirót (desde Binah hasta Iesód) y por la fuerza de ellas alumbrará; con lo que "a Bat-shéva" señalará a todo Israel que enmienda la Maljút en su tierra (que es, en sí misma, también manifestación de Maljút), corona al Creador sobre todo lo que hay, y con ello trae a su cima la enmienda de la unión conyugal de la tierra y los cielos, por medio de asentarse en su tierra. "Cada hombre su parcela" señala que reinan el juicio justo y la justicia efectiva en la tierra, hasta el punto que cada quien tiene de verdad lo digno de él, lo que merece, y la justicia verdadera y el Shalóm, y cada quien, en la correspondencia maravillosa que experimenta en relación en su parcela, reconoce el Reino superior y vive en sintonía de "piedad con las creaturas" todas ellas ("jésed 'im habriót" = 805), y todos juntos, (Tehilim 145,21) "el Honor de tu Reinado dirán" ("kevód maljutjá ioméru"), porque el reino de los cielos, el gobierno de la Verdad, está revelado, y las conciencias individuales en sintonía con la conciencia global, tienden con enorme anhelo a un estado de redención.

מטות עליה ו, יסוד בשבוע

מטות עליה ו, יסוד בשבוע. במ' לב,יח: "לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל, איש נחלתו". 

"בני ראובן ובני גד" (= 396 = על הארץ) מבקשים טיפול מיוחד בנוגע לאחיזתם נחלה על הארץ. רוצים לשבת בארץ שכבשנו בעבר המזרחי של הירדן, המתאימה מאוד לצאן והבקר הרב שלהם. משה חושד בהם, הרי הוא יודע שרק אחדות העם תמשוך הצלחה בכיבושה וישובה של ארץ ישראל. והם מבטיחים לצאת חלוצים למלחמת הכיבוש: רק את נשותיהם, הטף, הצאן והבקר ישאירו כבר בנחלתם, והגברים ילחמו על נחלת כל העם. וכן אומרים: "לא נשוב אל בתינו", בערך 888, השוה להצהרתם לכך שאולם בצד השני של הירדן, הם מקבלים (דב' יח,א) "חלק ונחלה עם ישראל", וערבים לכל העם. עד מתי לא ישובו אל ביתם? "עד התנחל בני ישראל", שמנינו 1170 כמנין (דה"ב כה,ח) "כי יש כח בא-להים לעזור ולהכשיל", ורק בא-להים יש את הכח באמת, כפי ההלכה הקובעת שצריך לכוון "בעל הכחות כולם" כשמבטאים שם א-להים, ועל-פני הארץ נמצא ישראל = 541 = "בעל הכחות" מלמעלה, ומתוך כך, לא הכוחות כולם; וסגולה זו פועלת אך ורק כשהעם מאוחד ומיוחד, ממלכת כהנים וגוי קדוש, המכונה באגודת כל פרטיו בשם ישראל.

עד התנחל בני ישראל, "איש נחלתו", בערך 805, המורה על התכונות המאפיינות מצב של שלמות בו "איש נחלתו" יגדל ויצמיח. זו בחינה של (תהי' נא,ב) "אל בת שבע", כאשר בת-שבע משולה לספירת המלכות המשתלשלת מהמוחין דרך שבע ספירות (מבינה ועד יסוד) ומכוחן תאיר; ברם, "אל בת שבע" מצביע על כל עם ישראל מתקן את המלכות בארצו, ממליך את הבורא ית' על כל המצוי, ובכך מביא לשיאו את תיקון הזיווג של ארץ ושמים, בהתנחלו בארצו. "איש נחלתו" רומז לכך ששורה צדק ומשפט בארץ עד כדי שלכל אחד יש את הראוי לו, וצדק ומשפט, ושלום, וכל אחד על נחלתו מודה במלכות העליונה וחי בתדר של "חסד עם הבריות" = 805, וכולם יחד, (תהי' קמה,כא) "כבוד מלכותך יאמרו", כי מלכות שמים גלויה והתודעה הכללית והפרטית שואפות לגאולה.

Matót, aliah del jueves, Hod en la semana

Matót, aliah del jueves, Hod en la semana. Bamidbar-Num. 31,53: "Los hombres de la milicia, saquearon cada quien para sí".
En la guerra contra Midián, los hombres de guerra hallaron más botín que los rehenes y rebaños y vacunos y burros, a los principios de cuyo reparto nos referimos ayer. A ellos tocó devastar las moradas del enemigo y tomaron la riqueza que hallaron, especialmente el oro y las joyas de las mujeres (justamente las joyas de las midianitas, que se decoraron con ellas para derrumbar a los hijos de Israel). A la hora del balance, llegan ante Mosheh los oficiales (los comandantes de cientos y los comandantes de miles), y traen el oro y las joyas que había en su poder, la porción privada de ellos en el botín, como ofrenda para Hashém. El Ramba"n (Najmánides) explica lo que sucede: los comandantes son concientes del milagro y la enorme salvación que hizo para con ellos Hashém, de modo que ninguno de sus hombres recibió ni la más ínfima herida o daño en la batalla; y desde una conciencia recta de la responsabilidad que les cabe por sus hombres, sintieron que el milagro general fue, en cierto modo, de ellos en particular. Como hemos explicado hace poco, el líder se conduce desde la cualidad de un alma colectiva, que incluye a las almas de todos sus liderados; y entonces, ellos traen sus porciones particulares del botín a modo de expiación, de pago por la vida salvada, de todos sus subordinados. Y es necesario ampliar mucho la visión para comprender la profundidad de lo dicho.
Y entonces, llega el turno de los soldados individuales, los guerreros que no son responsables por otros, que salen a la guerra con entrega, bajo las órdenes de sus comandantes. En ellos está bien, lo que en sus comandantes está mal. La expiación por su vida fue pagada ya de las porciones individuales de los comandantes, y entonces, se revela nuestro verso: "Los hombres de la milicia, saquearon cada quien para sí". El valor 828 del verso nos señalará la justicia de lo hecho, en su equivalencia con la orden (Devarim-Deut. 26,11) "Y te alegrarás con todo lo bueno" ("vesamájta bejól hatóv") que resulta obviamente en el marco de lo permitido, y con el mismo valor señalará a la "condición de Mashíaj" ("bejinát mashíaj") que tiene el líder -y en virtud de la cual, surge el derecho del liderado-, y aún señala a la expresión (Bamidbar-Num. 31,38) "dos y setenta" ("shnáim veshiv'ím"), 72, el valor del "Jésed" (y también de "todo lo bueno", "kol hatóv", que acabamos de ver) en su mayor extensión, ya en palabras, en su realización perfecta.
Parece servir ante nosotros el estudio de hoy, listo y dispuesto, otro importante fundamento para la institución del liderazgo. La responsabilidad del líder sobre su público no tiene límite: no sólo que tiene prohibido el líder enriquecerse por beneficio de sus potestades, sino que incluso su propio peculio y riqueza individual, y todos los órdenes de su vida, están comprometidos en su misión pública, hasta el punto que de su propia parte del botín -de todo botín- expiará por el colectivo. No así el soldado, el ciudadano común, el obrero, agricultor o comerciante; ellos "saquearon cada quien para sí" ("bazazú Ish ló"), cuyo valor 369 es el de "con amor y (buena) voluntad" ("beAhavah uberatsón"), el de "Hashém sé quien-que me ayuda" ("Hashém heiéh 'ozér lí"), el de "Y dijo Hashém E-lokím" ("vaiómer Hashém E-lokím"). Sólo desde el carácter correcto ante Hashém de lo realizado, sólo con amor, sólo desde la alegría de todos y cada quien, que viene a incidir de modo determinante para el bien común.

מטות עליה ה, הוד בשבוע

מטות עליה ה, הוד בשבוע. במ' לא,נג: "אנשי הצבא, בזזו איש לו".

במלחמה נגד מדין, אנשי הצבא מצאו גם שלל אחר מלבד השבי והצאן והבקר והחמורים (אשר בענין חלוקתם למדנו אמש). הם שוממו את בתי האויב ואת הרכוש לקחו, במיוחד הזהב והכסף ותכשיטי הנשים (דוקא התכשיטים של בנות מדין, בהם התקשטו להכשיל את ישראל). לעת דין וחשבון, הפקודים על החיל (מפקדי אלפים ומפקדי המאות) מביאים את כל כלי הזהב ותכשיטי הנשים אשר בידיהם, החלק הפרטי שלהם בשלל, תרומה לה'. מביא הרמב"ן לכך טעם נפלא: המפקדים מודעים לנס ולישועה הגדולה אשר עשה אתם ה', שאף אחד מאנשיהם לא נפגע אפילו בכלשהו בקרב; ומתוך תודעה ישרה של אחריות על אנשיהם, הרגישו  שהנס הכללי נעשה להם בפרט, בישועה של אנשי הצבא כולם. כפי שהסברנו במ"א, המנהיג הוא בגדר של נשמה כוללת את נשמות הציבור; ובכן, הם מביאים את חלקיהם הפרטיים בשלל בתור כופר נפש על הכלל. וצריך ראיה רחבה להבין את עומק הדברים.
ואז, מגיע תור הלוחמים הפרטיים, אנשי הצבא אשר אינם מפקדים על אחרים, אנשי הקרב הפשוטים אשר הולכים למלחמה במסירות נפש תחת פקודת מפקדיהם. להם מותר, מה שאסור למפקדים. כופר על ישועתם שולם כבר מהחלקים הפרטיים של המפקדים, ובכן, מגלה בפשטות הפסוק שלנו: "אנשי הצבא, בזזו איש לו". ערכו 828 של הפסוק ירמוז לצדקת הנעשה, בהיותו שוה למצווה (דב' כו,יא) "ושמחת בכל הטוב" שממילא נראה בגדר המותר, ועד שוה גם ל-"בחינת משיח", ואפילו שוה (במ' לא,לח) "שנים ושבעים", ערך "חסד" (כמנין "כל הטוב" = 72) בפרישתו המילולית, בסוד התגלמותו ממש.
נראה שיש לנו היום, מוכן ומזומן, עוד עיקרון חשוב הקשור לתורת המנהיגות. אחריות של המנהיג על הציבור שלו אינה מוגבלת: לא רק שאסור למנהיג להתעשר מתפקידו, אלא שגם הונו ונכסיו הפרטיים, וכן כל מימדי חייו, מסורים המה למעמדו על הכלל, עד כדי שמהעושר שלו יכפר על הכלל. לא כן האיש הפרטי, החיל, הפועל, אנשי האדמה או המסחר, אשר המה "בזזו איש לו" = 369 כמנין "באהבה וברצון", כמנין "י-הוה היה עוזר לי", כמנין "ויאמר י-הוה א-להים". רק מתוך נכונות המפעל לפני ה', רק באהבה, רק מתוך שמחה של כל פרט, הבאה להשפיע באופן מכריע לטובת הכלל.

Matót, aliah del miércoles, Netsaj en la semana

Matót, aliah del miércoles, Netsaj en la semana. Bamidbar-Num. 31,41: "Y entregó Mosheh el impuesto de ofrenda a Hashém a El'azár el Cohen, cual Ordenó Hashém a Mosheh".
En los versos previos nos fueron revelados algunos fundamentos para el sistema impositivo que ha de regir en un estado que opera rectamente, siguiendo la justicia de Hashém. Tenemos a los hombres del ejército que salieron a la batalla y vencieron a Midián tal como Hashém ordenó, tenemos el enorme botín que trajeron consigo, y tenemos a todo el resto del pueblo que les respaldó desde su lugar. El orden de reparto del botín es claro: la mitad corresponde a los soldados que salieron a la batalla, y la otra mitad corresponde a todo el resto del pueblo. De la mitad que corresponde al pueblo, se descontará un impuesto del 2%; de la mitad que corresponde a los soldados, el impuesto será de sólo el 0,2%. 
De aquí podremos estudiar y deducir cómo es correcto repartir y qué fracción corresponderá al estado para sostener a sus funcionarios, no sólo de un botín de guerra sino de todo lo que se le parece formalmente, de todo lo que resulta del trabajo privado realizado sobre la base de algo que es propiedad o beneficio correspondiente a toda la nación: tesoros y recursos naturales de lo profundo de la tierra y el mar, explotación privada de recursos comunes como playas y bosques y reservas naturales, y la lista es larga. Todo lo que es beneficio y ganancia a partir de algo que pertenece a la nación entera, se dividirá a medias entre quienes hacen el trabajo u lo administran (llamémosles, por ejemplo, concesionarios, licenciatarios), y todo el resto del puebo, que detenta por naturaleza derecho y propiedad común sobre el bien explotado. De igual modo, aprenderemos aquí la diferencia correcta entre el régimen impositivo que aplica a quienes sacrificaron e invirtieron y hasta arriesgaron de sí para beneficio de todos, y el que aplica a quienes se ven beneficiados por la mera bendición de formar parte del colectivo.
Mosheh recauda los impuestos y los transfiere a la dirigencia sacerdotal, a los trabajadores públicos cuya labor se orienta exclusivamente a procurar el bien común. Transfiere el "impuesto de ofrenda a Hashém" ("méjes trumát Hashém"), que señalará en su valor 1192 a su beneficiario final (Daniel 9,6 y otros): "para quienes Le aman y para quienes cuidan Sus preceptos" ("leOhaváv uleshomréi mitsvotáv"). Y el paralelismo no es obvio: de hecho, sólo los cohaním-sacerdotes recibirán lo recaudado; ¿acaso sólo ellos aman a Hashém y cuidan sus mitsvót? Acude la Torah a decirnos que en un estado recto, los trabajadores públicos no representarán jamás una carga para el pueblo, sino que el bien de ellos se identifica de inmediato con el bien común y general: el pueblo los sustentará a elos, y cuanto ellos hacen atrae el sustento al pueblo todo; y cuanto ellos reciban resultará transparentemente ganancia limpia y pura para todos quienes pagan impuestos sin excepción.
"Y entregó Mosheh" ("vaitén mosheh") señala en su valor 811 a la instrucción (Prov. 1,8) "Atiende hijo a la moral-legado de tu padre" ("shmá' bní musár Avíja"): legado para todas las generaciones entrega Mosheh en este acto; y también señalará que (Prov. 31,30) "Mentira de la gracia y vanidad de la belleza" ("sheker hajén vehével haiófi", sino que la irAh, el temor reverencial ante Hashém y Su ley, la conducción honesta y solidaria, amable para Creador y creaturas por igual, despertará en cada quien la pulsión ("tshukáh" = 811) de continuar unidos y crecer juntos, para enmendar y enmendarnos con shalóm. Y esa es la sustancia del "impuesto de ofrenda a Hashém a El'azár el Cohen", cuyo valor 1610 equivale a las palabras de Hashém a todo Israel en boca del profeta (Oseas 2,21): "Y te comprometeré (en unión conyugal) para Mí con justicia y con juicio" ("veErastíj lí betsédek ubemishpát"), con justicia en la práctica, y con juicio justo para cada caso. La fórmula para la unión perfecta entre Israel y el Creador, que desde Israel, abarcará por fin a la creación toda. 
Y de que tomemos para nosotros, proactivamente, estos principios, "como Ordenó Hashém a Mosheh" ("kaAshér tsivah Hashém Et mosheh") nos dará, en su valor 1394, una promesa triple. En la dimensión individual, (Bamidbar-Num. 17,20) "el hombre que Elegiré, su cayado florecerá" ("haIsh Asher Ebjár bó matéhu ifráj"); a nivel de la comunidad, (Isaías 51,11) "regocijo y alegría alcanzarán" ("sasón vesimjah iesigún"); y a nivel de la nación completa, (Ester 9,1) "que se impondrán los judíos, ellos sobre quienes les odian" ("Asher ishletú haiehudím hémah besonEihém"). Justo en el día de Netsaj-Victoria en la semana, en días en que nos hallamos sumidos en la guerra contra el "Hamás" (tanto en su sentido literal de robo y expoliación que debemos erradicar de nuestra sociedad, como en términos del grupo terrorista que busca aniquilarnos), este estudio y sus implicancias puede que sean de importancia extrema para la vida de todos. 

מטות עליה ד, נצח בשבוע

מטות עליה ד, נצח בשבוע. במ' לא,מא: "ויתן משה את מכס תרומת י-הוה לאלעזר הכהן, כאשר צוה י-הוה את משה".

בפסוקים הקודמים נודעו לנו עקרונות למערכת המיסוי במדינה תקינה על פי ה'. יש את אנשי הצבא אשר יצאו למלחמה ונצחו את מדין כאשר ה' צוה, יש את השלל הרב שהביאו, ויש את כל יתר העם. פקודת החלוקה ברורה היא: חצי מהשלל לחילים שיצאו לקרב לכל דרגותיהם, וחצי מהשלל יחולק בין כל העם. מהחצי של העם, יועלה מס של 2%; מהחצי של החילים, המס אשר יועלה יסתכם ב0,2%. ומשם נוכל לדרוש איך נכון לחלק ומה הנכון להעלות לממשל לא רק משלל מלחמה, אלא מכל הדומה לו שמופק מעבודת כפיים פרטית על נכס או זכיה לאומית (אוצרות טמונים עמוק באדמה ובים, ניצול פרטי של משאבים השייכים לכולם כגון חופים ויערות ושמורות טבע, והרשימה ארוכה), רווח מתוך משהו השיך לכל הלאום, וכן הלאה: חצי לעושי המלאכה, חצי לעם כולו; וכן ההבדל המהותי במיסוי בין מי שהקריב מעצמו כדי לזכות את כולם, לבין מי שזכו מעצם היותם חלק בקהילה.

משה גובה את המסים ומעביר אותם אל הכהונה, אל עובדי הציבור אשר טובת הכלל אומנותם. את "מכס תרומת י-הוה" הוא מעביר, אשר בערכו 1192 יצביע על יעדו האמתי (דניאל ט,ו ועוד מקומות): "לאהביו ולשמרי מצותיו". ותמוה, הרי רק הכהנים יקבלו את המכס; וכי רק הם נחשבים אוהבי ה' ושומרי מצוותיו? אלא להראותך שבמדינה תקינה, עובדי הציבור לא יהוו לעולם נטל על הכלל, אלא שטובתם היא דוקא טובת הכלל: מתוך כך שהעם יפרנס אותם הם יפתחו את שערי הפרנסה לעם, ואשר הם יקבלו למחייתם ייחשב רווח נקי והכי טהור לכל משלמי המסים ללא יוצא מן הכלל.

"ויתן משה" מצביע בערכו 811 על הנאמר (מש' א,ח) "שמע בני מוסר אביך": מוסר לכל הדורות הוא נותן בנתינתו; וכן 811 רומז לאשר (מש' לא,ל) "שקר החן והבל היפי" כי אם יראת ה', הנהגה ערבה הנוחה לה' ולבריות יעורר בכל פרט "תשוקה" = 811 להמשיך ולגדול יחד, לתקן ולהיתקן בשלום. וזו מהות "מכס תרומת י-הוה לאלעזר הכהן", השוה בערכו 1610 לדברי ה' לכנסת ישראל בפי הנביא (הוש' ב,כא) "וארשתיך לי בצדק ובמשפט". 

ומתוך כך שננהג לפי כללים אלו, "כאשר צוה י-הוה את משה" מהוה בשוויו 1394 הבטחה משולשת. לגבי הפרט, (במ' יז,כ) "האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח" (כאשר "אשר אבחר בו" שוה 720, עשר פעמים חס"ד), לגבי הכלל ((ישע' נא,יא) "ששון ושמחה ישיגון", ולגבי הלאום באשר הוא, (אס' ט,א) "אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם". דוקא ביום הנצח בשבוע, בימים בהם אנו חרוצים להיאבק נגד החמס תרתי משמע, השגות אלו עשויות להיות חשובות ביותר.