כי תצא: דברי נבואה להפטיר

כי תצא: דברי נבואה להפטיר: [יש' נד,ה] "כי בעליך עשיך, י-הוה צבאו-ת שמו; וגאלך קדוש ישראל, א-להי כל הארץ יקרא".
כאשר יבעל איש את אשתו לפרות חיים מרחמה, כן יבעל הבורא את הנברא, ובזאת יגשים וישלים אותו. מעת הבעילה, יוכר הוא כבעלה, והיא תכירנו ותקבלנו עמה. כשהכלה היא ישראל, דהיינו הקהל המחזיק את ברית התורה לתקן עולם בו, אז בועלו, העושה ומייחד אותו, הוא בבחינת ה' צבאו-ת, המקנה לאדם את כלי המעשה לעשות צדקה ומפשט בעולם. "כי בעליך עשיך, י-הוה צבאו-ת שמו; וגאלך קדוש ישראל, א-להי כל הארץ יקרא" = 3147, כי [ירמ' טז,יט] "י-הוה עזי ומעזי ומנוסי ליום צרה, אליך גוים יבאו מאפסי ארץ, ויאמרו: אך שקר נחלו אבותינו; הבל, ואין בם מועיל".

ה' צבאו-ת (שמ' ג,טו) "זה שמי לעלם" (= 532), דהיינו לכל העולם בבחינת נצח והוד (כלי המעשה לשלוט על הזמן והמקום), הוא "בעליך, עשיך" = 532, הקובע (ברא' כו,כד) "כי אתך אנכי", ויצוה למלאכיו לעת צרכך (שמ' ב,כ) "קראן לו ויאכל לחם". (מ"א כב,יב) "ונתן י-הוה" (דה"ב א,יח) "למלכותו", זאת אומרת לכלה שלו (מש' ל,כג) "כי תבעל (תיבעל)" לו, את הארת (תהי' ז,יח) "שם י-הוה עליון", ובשכינתו (תהי' קמז,יח) "ישב (מלשון להשיב) רוחו". ואנכי (תהי' קיח,יז) "לא אמות כי אחיה".
אז למען הכיר אותו: "בעליך עשיך, י-הוה צבאו-ת שמו" = 1403, המכריז בכל עת כי (ברא' לא,מג) "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני"; (יש' ב,ג) "ואמרו: לכו ונעלה אל הר י-הוה, אל בית א-להי יעקב", (יש' כז,יג) "והשתחוו לי-הוה בהר הקדש". כי אם יקבל כל אדם לפי כבודו (שמ' כא,ל) "ככל אשר יושת עליו" מן השמים, [ברא' כז,כו] "ויאמר אליו יצחק אביו: גשה נא ושקה לי, בני", והוא יעלה ביראה את מימיו הם מעשיו הטובים כעולה תמימה, יואר מן המרומים לקרוא לכל אחיו: (יש' סו,י) "שמחו את ירושלם וגילו בה", (ירמ' ה,א) "וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה" (תהי' טז,יא) "ארח חיים, שבע שמחות" שיתגלו בעקבות (במ' יט,יז) "שרפת החטאת", לאחר הכפרה והטהרה. (דה"א כח,ח) "ועתה, לעיני כל ישראל, קהל י-הוה", לעיניהם ובגלוי יעלו בסולם אל תודעה חדשה, תודעה של "קהל י-הוה" = 161 (ערך המילוי הגדול של שם אהי-ה בנצח), (דב' ד,ד) "הדבקים" במשימה (ויק' ז,לה) "לכהן לי-הוה" בעולם (מ"א יח,לה) "סביב למזבח" (ד"א כט,יג) "ומהללים", (איוב יא,י) "ויקהיל" ה' אותנו (במ' כז,יז) "כצאן", (איוב טו,ט) "ולא נדע" כי לנו (מ"א יח,לה) "מלא (מילא) מים". ואין מים אלא תורה, כדברי דורשי רשומות בגמרא בבא קמא פב ע"א, והמים מחיים את האדם, וכדברי הבריתא בשם רבי בנאה בגמרא תענית ז,א: כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים.
כל ענין הגאולה שלך היא גאולת כל הארץ. מטבע הדברים, זה שאתה תינשא כבי' ותיבעל על ידי הבורא, תכליתו כי שם ה' יהיה שגור בפי יושבי תבל, עד אשר יהיה ה' בגלוי ובמודע "אלהי כל הארץ" = 392 אשר לא רק (דב' א,כח) "בשמים" מושבו, (שמ' לב,ו) "וישכימו" כל העמים (מ"א יח,לט) "ויאמרו: י-הוה הוא הא-להים", אשר צוה (יהו' כג,א) "מימים רבים" (יואל ב,יב) "שבו (שובו) עדי", ולא יהיה (עמוס ד,ו) "בכל עריכם" מקום (תהי' קו,לח) "לעצבי כנען". (נחמ' ב,ד) "ויאמר לי המלך" כי (מש' כט,כב) "איש אף" (מש' יג,יז) "יפל (יפול) ברע", בעוד (מש' כט,ג) "איש אהב חכמה" (עמוס ג,ד) "וטרף אין לו", יבקש (יש' י,יב) "רום עיניו" את אשר (ברא' יח,יט) "הביא י-הוה על אברהם". (נחמ' א,יא) "והצליחה נא לעבדך היום".
גאולת העולם משמעותה עולם חדש, עולם של צדק ושלום: "וגאלך קדוש ישראל, א-להי כל הארץ יקרא" = 1714, [תהי' קו,יב] "ויאמינו בדבריו, ישירו תהלתו", כי הוא [איוב כו,ז] "נטה צפון על תהו, תלה ארץ על בלי מה". (נחמ' ח,ב) "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל", שתהיה ככתובה של הכלה, (שמ' טז,לג) "למשמרת לדרתיכם", וצדקה ומשפט ישלטו בארץ; [ויק' כה,לט] "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבד בו עבדת עבד", כי מידת הרחמים זככה את כל הכיעור, ורק אהבה מניעה את קשר האדם עם זולתו.

Ki Tetsé, aliáh de shabat kodesh, Maljut en la semana

Ki Tetsé, aliáh de shabat kodesh, Maljut en la semana. Devarim-Deut. 24,14: "No explotarás asalariado, pobre y menesteroso, de tus hermanos, o del guér (converso u inmigrante) que está en tu tierra, en tus puertas".
Está prohibido explotar, aprovechar, al asalariado que depende de su salario para sobrevivir, al pobre que se lamenta por su carencia verdadera, y al menesteroso, que sin importar qué tiene o de qué carece, vive una vida de aflicción por la sensación permanente de falta, de carencia, de menester. ¿A quiénes de entre ellos está prohibido explotar? A aquéllos que son tus hermanos, a los residentes que no forman parte de tu nación pero viven en tu tierra, a los inmigrantes conversos integrados plenamente a tu pueblo y tu nación, y aún a todos los que están a tus puertas, todo hombre dentro de los límites de tu reinado, aún extranjero que se aproxima. En resumen, está prohibido explotar, aprovechar, a nadie pasible de ser explotado por tí.
Nuestro verso se refiere especialmente a la explotación de quien es más débil que tú: ¿quiénes son éstos "asalariado, pobre y menesteroso" ("sajír 'aní veEvión" = 735)? En una primer lectura, son los afligidos, los que dependen de otras personas para su sustento, los que viven una vida de esfuerzo penoso para lo que sienten los demás que está garantizado de por sí. Y está escrito que no con aflicción comerás pan, que no desde la tristeza ganarás y triunfarás, sino sólo desde la alegría, desde la felicidad.
Son aquéllos que bajan los brazos de vez en cuando y huyen hacia fuera o hacia dentro, y lloran (Bereshit-Gen. 21,16) "no veré (no he de ver) la muerte del niño" ("Al ErEh bemót haiáled") y esperan a que ocurra lo peor, y también aquéllos que en lo profundo del corazón y por las tantas cicatrices, advierten de modo revelado que no sobrevivirían un sólo día (Bereshit-Gen. 31,42) "si no fuera por el E-lokím de mi padre, el E-lokím de Avraham y el temor de Itsják" ("luléi E-lokéi Aví E-lokéi Avraham ufájad itsják") porque viven en milagros y se alimentan directamente de dentro del (Jos. 6,24) "tesoro de la casa de Hashém" ("Otsár beit Hashém") aún cuando sin darse cuenta. Y acaso lo más importante, ellos son paralelos, el mismo significado en envase significante alterno, a las tres cosas que quien no las evocó en Pésaj no cumplió su obligación: (mishnáh Pesajím 116b): Pésaj -el sacrificio del cordero antes de salir de Mitsráim-, Matsáh -el pan ázimo- y Marór -las hierbas amargas- ("pésaj matsáh umarór"). 
Tenemos entonces dos tríadas de valor numérico equivalente, y como veremos, paralelas y complementarias mucho más allá. El asalariado toma el lugar del Pésaj, el pobre el de la Matsáh, y el menesteroso el del Marór. Pésaj se refiere al sacrificio de dicho nombre (transliterado por "pascual"), que representa un punto de inflexión entre 210 años de esclavitud y la peripecia que terminará durando 40 años hasta arribar a la tierra prometida. El asalariado es como el esclavo (que no puede elegir dejar de hacer lo que hace), que no es redimido si no aguarda con expectativa la oportunidad de salvarse. "Pésaj + asalariado" ("pésaj sajír" = 678), representa el viaje de (Shemot-Ex. 16,35) "cuarenta años" ("Arba'ím shanáh"), cuyos ritmo vertiginoso y revelación espiritual llameante dan lugar a sentimientos extremos, a situaciones de enorme tensión, hasta el punto en que (Shemot-Ex. 4,14) "y se elevará la ira de Hashém sobre Moshéh" ("vaíjar Af Hashém bemoshéh") y también (Shemot-Ex. 8,8) "Y gritará Moshéh a Hashém" ("vaits'ák mosheh El Hashém"), y el proceso de gueUláh comienza con el clamor del pueblo que despierta y grita, al decir del profeta (Is. 40,6) "una voz dice: llama" ("kól Omér krá"), y en su finalidad se ve que el (Hos. 3,1) "amor del-al prójimo" ("Ahavát ré'a") provocará una realidad de "solidaridad" ("'arvút") dentro del pueblo que (Tehilim 33,16) "es salvado con gran milicia" ("noshá' beróv jáil") para deleitarse (Tehilim 37,11) "sobre la abundancia de shalóm" ("'al róv shalóm"). La pareja significante "pésaj asalariado" viene a recordarnos que la gueUlah de Mitsráim es por mérito, a modo de salario u retribución, tanto a la fe inconmovible de nuestros ancestros y a su entrega a Hashém, como a las generaciones que fueron sojuzgadas en Mitsráim y mantuvieron sus nombres hebreos (a diferencia de -en buena parte- las generaciones que fueron sometidas por Roma, por Babel, etc., hasta hoy) y cuidaron su lengua sagrada, y mantuvieron sus vestimentas que es decir su vestirse con pudor; y es también retribución a los que salen efectivamente de Mitsráim, a cuenta de que dirán días más tarde, a los pies del Sinai: haremos (lo que Hashém ordena) y luego comprenderemos. 
El par "matsáh pobre" ("matsáh 'aní" = 265) es el más transparente y su identidad es obvia, tal como leemos cada año en la Hagadáh de Pésaj (y como trae el Mishneh Toráh en Hiljót Zmaním cap.1 respecto de la matsáh) que éste es el pan del pobre, es el pan de la pobreza, y es claro. A diferencia de los alimentos más sofisticados y ricos, la matsáh se conserva para siempre, incluso por largos años, y no se arruina nunca, y por ella dirá el pobre cada día (Crón.1 29,13) "agradecemos nosotros a Tí" ("modím Anájnu láj") aún si desde dentro de un (Crón.1 29,13) "grito" ("tse'akáh") por lo que falta; y al verla el pobre y al comer matsáh los rectos, (Jos. 7,5) "y se ablandará-derretirá el corazón del pueblo" ("vaimás leváv ha'ám") que se para con temor (Sam.2 19,18) "ante el rey" ("lifnéi hamélej").
Y entonces, en la etapa del endulzamiento, el Marór acude a recordarnos el punto de salida de la redención proyectada en el Pésaj y la Matsáh. En sí mismo nada tiene que decir, y modifica la experiencia de la realidad por completo con el mero sumarse a ella. El menesteroso-Evión, siempre le es amarga la vida, porque no importa qué tenga, siempre siente que le falta, que no hay suficiente, que el pasto del vecino es más verde, y también él lo quiere así. "Y marór y menesteroso": los dos que de ninguna manera pueden enmendarse por sí mismos. El sabor del Marór se hará soportable y aún amable al paladar al ser mezclado con otras comidas sabrosas, y el menesteroso se rectificará con que sólo logres endulzar, encauzar, su apetito y la falta de silencio de su corazón, conduciéndole a realizar "buenas acciones" ("ma'asím tovím") (Bereshit-Gen 6,1) "en abundancia sobre las faces de la tierra" ("laróv 'al pnéi haAdamáh") con las mismas fuerzas que sometió antes a sus apetencias; y cuando argumente que (Is. 19,11) "hijo de sabios soy yo, hijo de reyes antiguos" ("ben jajamím Aní, ben maljéi kédem") y en ello apoye su derecho, susténtalo y ordénale: (Crón.2 2,16) "levántate y haz" ("kúm ve'aséh"), para enmendar al Marór y salir hacia la libertad (Jue. 7,7) "cada hombre a su lugar" ("Ish limkomó") y así (Sam.1 8,16) "a su labor" ("limlaJtó"). Porque de lo amargo salió-saldrá lo dulce (como dice Shimshón-Sansón en Jue. 14,14), y el amarguísimo Marór tiene la capacidad de convertirse en lo más dulce, y la exigencia del menesteroso en nombre de sus antepasados o de su propia experiencia se endulzará por medio de la rectificación de sus cualidades que renovará en él la conciencia de la impronta divina (el "tsélem E-lokím") que alienta en su interior hasta el punto de verse que (Tehilim 82,6) "E-lokím sois vosotros" ("E-lokím Atém"), cúspide de conciencia desde la cual verá el hombre la verdad y agradecerá a lo Alto diciendo: (Tehilim 86,8) "y no hay como Tus acciones" ("veEin kema'aséja").

Que no explotes al asalariado al pobre y al menesteroso, significa que no explotes-estafes (que no desvíes el sentido) de Pésaj Matsáh y Marór, que convocan al presente toda la peripecia de la salida de Mitsráim y todos los milagros y las revelaciones de piedad sublime que tuvieron lugar hasta la redención de la tierra prometida, desde la que hay que abocarse a activar el tikún de la creación toda. Así, el asalariado el pobre y el menesteroso traen a tus ojos la imagen, la vibración, del sometido, de ese cuya experiencia de mundo se asemeja a la del esclavo en Mitsríam.... sólo que en tu campo de acción, en un contexto en el que de tí se espera que actives la impronta divina que hay en tí. Revelado, claro hasta que duelen los ojos, sin necesidad de que importemos metáforas de otro tiempo y las conduzcamos a decirlo, un ejemplo mucho más poderoso del movimiento que la Torah se propone producir en nuestro corazón, al conectar paradigmas, arquetipos dibujados en las acciones y peripecias de los ancestros que se describen desde altura y profundidad inalcanzables, con una situación común, a que la mayoría se enfrenta varias veces por semana: la oportunidad de aprovecharnos del más débil que nosotros, de quien vive del salario que le pagamos, del pobre carente de todo que pone en nosotros su esperanza, y del menesteroso que sufre de una patología interpretativa en su conciencia que le hace sentir que siempre le falta, y tenemos el deber de salvarle de su pena ficticia (acaso lo que torna a los sistemas de poder que conocemos en especialmente perversos, es que no sólo nada hacen por salvar al menesteroso de su patología, sino que alientan estrategias enormes para convertir a todos en menesterosos, y gobernar desde el control de la escasez contra el deseo). Y con ayuda de Hashém, la oportunidad de que nos neguemos con empeño a aprovecharnos de él, a explotarle, y tomemos personal y colectivamente la iniciativa de poner en acción la impronta de E-lokím grabada en cada una de nuestras células y la chispa de Mashíaj que alienta en nuestras almas, para salvarle, que es salvarnos, cuan mejor esté a nuestro alcance.

כי תצא, עליה של שבת קודש, מלכות בשבוע

כי תצא, עליה של שבת קודש, מלכות בשבוע. דב' כד,יד: "לא תעשק שכיר עני ואביון, מאחיך, או מגרך אשר בארצך בשעריך".

אסור לעשוק, לנצל, את השכיר התלוי במשכורתו למחיתו, את העני המצטער על חסרונו האמתי, ואת האביון, אשר לא משנה מה יש לו ומה חסר לו, חי חיי צער מתוך תחושה תמידית של חיסרון. את איזה מהם אסור לעשוק? הן מאחיך, הן גר תושב שאינו מן הלאום שלך וחי בארצך, הן גר צדק אשר התקבל בשלמות בקרב עמך ולאומך, ועוד כל אשר בשעריך, כל בן אדם אשר בגבול מלכותך, זר לגמרי ומתקרב. בקצרה, אסור לעשוק ולנצל את אף אחד.

הפסוק שלנו מתייחס במיוחד לעושק כלפי החלש ממך: מי הם אותם "שכיר עני ואביון" = 735? בקריאה פשוטה, הם המסכנים, התלוים באנשים אחרים לפרנסתם, החיים חיי צער וטורח בשביל מה שלאחרים נראה מובן מאליו. והרי כתוב שלא במסכנות תאכל לחם, שלא במסכנות תרויח ותצליח אלא רק מתוך שמחה.

הם אלו המורידים ידים מדי פעם ובורחים החוצה או פנימה ובוכים (ברא' כא,טז) "אל אראה במות הילד" ומצפים לרעה לבוא, וגם אלו שבעומק לבם ומרוב צלקות קולטים בגלוי שלא היו שורדים יום אחד (ברא' לא,מב) "לולי א-להי אבי, א-להי אברהם ופחד יצחק" כי חיים בנסים ונזונים ישר מתוך (יהו' ו,כד) "אוצר בית י-הוה", אפילו אם בלי לשים לב. ואולי הכי חשוב, הם מקבילים לשלושה דברים אלו בפסח שמי שלא הזכירם לא יצא לידי חובתו המוזכרים במשנה: (פסחים קטז,ב) "פסח, מצה, ומרור".

ובכן, יש לפנינו שתי שלישיות מקבילות בערכם המספרי, וכפי שנראה, מקבילות ומשלימות הרבה מעבר לכך. שכיר כנגד פסח, עני כנגד מצה, ואביון כנגד ומרור. פסח מתייחס לקרבן פסח, המהוה נקודת מפנה בין 210 שנות עבדות למסע שיצא להיות בן ארבעים שנה אל הארץ המובטחת. השכיר הוא בבחינת העבד אשר אינו נגאל אם לא יצפה לישועה. "פסח שכיר" = 678, מסמן את המסע בן (שמ' טז,לה) "ארבעים שנה" בו קצב החויה ומעלתה גורם לרגשות קצוניים, עד כדי שגם (שמ' ד,יד) "ויחר אף י-הוה במשה" וגם (שמ' ח,ח) "ויצעק משה אל י-הוה", והגאולה בכלל מתחילה בזעקת העם בהתעוררו לאמור (ישע' מ,ו) "קול אמר קרא", ובתכליתו אשר (הו' ג,א) "אהבת רע" יגרום למציאות של "ערבות" בתוך העם אשר (תהי' לג,טז) "נושע ברב חיל" להתענג (תהי' לז,יא) "על רב שלום". הזוג "פסח שכיר" בא להזכיר לנו שגאולת מצרים היא בזכות, שכר, גם לאמונת האבות והתמסרותם והתבטלותם לפני ה', וגם לדורות מצרים אשר שמרו על שמותיהם העבריים (להבדיל מהדורות שנשתעבדו ליון ולרומי, למשל, ומשם עד ימינו) ועל הלשון ועל המלבוש דהיינו על הצניעות, וגם שכר למפרע ליוצאים ממצרים ממש, שהולכים לעמוד לפאתי הר סיני ויאמרו, כדוגמת המלאכים, נעשה ונשמע.

הזוג "מצה עני" = 265 הוא הכי שקוף, הרי אנו קוראים בהגדה של פסח (כדברי המשנה תורה, הל' זמנים פ"א לגבי המצה) הא לחמא עניא, זה הלחם של העניים, וזה ברור. ולהבדיל מהמאכלים המשובחים, המצה אינה מתקלקלת לעולם, ועליה יאמר העני כל יום (דה"א כט,יג) "מודים אנחנו לך" אפילו מתוך (דב' כד,כז) "צעקה" על החסר; ובראותו את העני ובהיעכל המצה בישרים, (יהו' ז,ה) "וימס לבב העם" הירא (ש"ב יט,יח) "לפני המלך".

ואז, בשלב ההמתקה, המרור בא להזכיר את המוצא אל הגאולה המתבטאת בפסח ובמצה. בפני עצמו אין לו מה לומר, והוא משנה את כל התמונה בכך שהוא נתוסף אליה. האביון, מר לו תמיד, כי לא משנה מה יש לו, הוא תמיד חש שחסר, שאין מספיק, שהדשא של השכן יותר ירוק וגם הוא רוצה כזה. והמרור והאביון, השניים שבשום אופן אינם נתקנים מעצמם: טעם המרור ייערב לחיך בערבובו עם מאכלים ערבים, והאביון יתוקן אם רק תמתיק תאותו וחוסר השקט בלבו בהנהיגו לעשות "מעשים טובים" (ברא' ו,א) "לרב על פני האדמה" באותם כוחות אשר שעבד לתאוותיו מקודם; וכשיטען (יש' יט,יא) "בן חכמים אני, בן מלכי קדם" ובכך יתלה זכותו, תפרנס אותו ותצוה עליו (דה"א כב,טז) "קום ועשה", לתקן את המרור ולצאת לחרות (שופ' ז,ז) "איש למקמו" וכן (ש"א ח,טז) "למלאכתו". כי מעז יצא מתוק (כדברי שמשון בשופ' יד,יד) והמרור יש בכחו להפוך להכי מתוק, ודרישת האביון בשם אבותיו או נסיונו תתמתק בכך שתיקון מידות יו יביאנו לתודעת צלם הא-להים שבו עד אשר (תהי' פב,ו) "א-להים אתם", ממנה יראה האדם בבירור ויודה למרומים באמרו בהודאה (תהי' פו,ח) "ואין כמעשיך".
שלא תעשוק שכיר עני ואביון, משמעותו שלא תעשוק פסח מצה ומרור, המביאים אל הנוכח את כל מעשה יציאת מצרים וכל הנסים והחסדים האדירים עד גאולת ארץ ישראל המובטחת להפעיל מתוכה תיקון עולם. כך שכיר עני ואביון מביאים לעיניך את תמונת המשועבד, הזה שהוא בבחינת עבד במצרים רק שהפעם במגרש שלך, הזה בו אתה צפוי להפעיל את צלם האלוהים שבך. ממש בנוכח, בלי צורך שנייבא אותו מזמן אחר ונתלבש בו, דוגמא הרבה יותר עוצמתית לאותה תנועה שהתורה באה לגרום בלבנו, בהיחברה אבות-טיפוס הם מעשי אבות מתוארים בגובה ובעומק בלתי נתפסים, עם ארוע רגיל אשר לרוב קורה לך כמה פעמים בשבוע: ההזדמנות לנצל את החלש מאתנו, את החי על השכר המקבל מאתנו, את העני החסר-כל שתולה את תקותנו בנו, ואת האביון הפגוע בתודעתו להרגיש שחסר לו תמיד, ומצווים אנו להשתדל להוציאו מצערו. ובע"ה הסירוב שלנו לנצלו, לעשקו, והיוזמה שלנו להוציא אל הפועל את צלם האלוהים שבנו ואת ניצוץ המשיח שבקרבנו, להושיעו כמיטב יכולתנו.

Ki Tetsé, aliah de viernes, Iesod en la semana

Ki Tetsé, aliah de viernes, Iesod en la semana. Devarim-Deut. 24,10: "Cuando ejerzas apremio sobre tu compañero por un préstamo de cualquier monto, no vendrás a su hogar a confiscar su prenda" (traducción conceptual).
El necesitaba con urgencia algo de dinero para completar el mes. Tenías disponible, y por supuesto, te aveniste a prestarle, por supuesto sin interés. Sólo que, por cuanto no estás muy convencido de su capacidad de devolver el préstamo a la fecha convenida, exigiste algo en prenda, en garantía. Te mostró, en su casa, su plancha de vapor, y te dijo: si no logro pagar, será para tí en pago. Un poco antes de la fecha prevista, lo llamaste amablemente algunas veces para recordarle, y él prometió, y te suplicó algo de paciencia en nombre de la muy difícil situación económica que atraviesa su hogar. Llegó por fin el momento de recuperar tu dinero, y éste no aparece. Esperaste un poco, y recordaste de pronto la plancha de vapor; decidiste entonces efectivizar el cobro de su deuda contigo mediante la transferencia de propiedad sobre la plancha de vapor. Tu modo de verlo mudó: de amigo, en acreedor que activa la capacidad coercitiva que se ofrece a sus manos. Y aún, ¡cuidado!, hay ante tí advertencias que te conviene tomar en cuenta. Porque tu amigo que te debe, seguramente no por decisión deliberada cayó en el pozo en que se halla, y no niega la deuda, y bien sabes que si viniera a sus manos defendería su dignidad pagándote en tiempo y forma. Y de todos modos, nadie sabe por qué en realidad el dinero no fluye hacia él: ¿acaso es por tu causa, para que tú te conduzcas con piedad a su respecto?
Entonces, "cuando ejerzas apremio sobre tu compañero por un préstamo de cualquier monto, no vendrás a su hogar a confiscar su prenda": cuando por derecho propio, le apremies a pagar su deuda, sé muy cuidadoso de tu conducta ética, sé muy cuidadoso de su honor: no le humilles y no lo avergüences. De suyo, entonces, no vengas a él, a su hogar, a arrancar de allí la prenda, sino que pídesela, y reúnete con él en otro sitio para recibirla; porque ya es bastante duro para él, y la aflicción y vergüenza desmedidas que le producirás te serán reclamadas de lo Alto.
De modo que, cuando te halles en camino hacia él, "cuando ejerzas apremio sobre tu compañero por un préstamo de cualquier monto" ("ki tashéh bere'ajá mashAt meUmah" = 1860), recuerda dos fundamentos que son de enorme importancia para tí: El primero, que de Hashém proviene toda riqueza, (Jos. 24,13) "y os Daré una tierra por la que no te has esforzado" ("vaEtén lajém Erets Ashér ló iagá'ta báh") sino que gratuitamente recibiste el privilegio de raíces hundidas en lo profundo de tu tierra; y entonces, también que todo opera de modo simétrico, medida por medida y actitud por actitud, cual en las palabras del profeta (Jer. 50,29): "como todo lo que ella hizo le hicieron, porque contra (la palabra de) Hashém actuó intencionalmente" ("kejól Ashér 'asátah 'asú láh ki El Hashém zadáh"), y violó así el principio de misericordia. Por consiguiente, reflexiona y advierte sabiamente qué te conviene realmente hacer.
Cual hemos dicho, "no vendrás a su hogar a confiscar su prenda" (ló tavó El beitó la'avót 'avató" = 1081), que señala directamente sobre la cualidad de la verdad que recibe el apodo de (Is. 3,18) "tifEret" (esplendor, brillo, armonía, salud, justicia): justicia que es también bella, juicio recto endulzado que emociona a quien lo vive y quien lo ve a una vez, y produce mágicamente a quien lo ejerce ser visto con amabilidad y gracia por los demás. Así, no sólo te salvarás de todo mal decreto pendiente, sino que serás retribuido, en los términos dispuestos por el rey [Prov. 13,13]: "Quien desdeña la palabra será dañado, y el cuidadoso de la mitsváh será retribuido". Y si sucede efectivamente que pensarán rectamente (Bereshit-Gen. 3,8) "y atenderán a la voz de Hashém E-lokím" ("vaishme'ú Et kol Hashém E-lokím") para actuar piadosamente cada quien con su prójimo, simplemente [Tehilim 132,9] "Tus sacerdotes vestirán justicia, y Tus piadosos celebrarán". (Devarim-Deut. 2,4) "Y os cuidaréis mucho" ("venishmartém meOd") en todo lo concerniente al honor y bienestar de los demás, y seréis amables para con las creaturas y amables ante el Creador, [Job 12,13] "con El la sabiduría y el vigor, de El el consejo y la comprensión".

כי תצא, עליה ו, יסוד בשבוע

כי תצא, עליה ו, יסוד בשבוע. דב' כד,י: "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו".

הוא היה צריך דחוף קצת כסף כדי לגמור את החודש. היה לך מזמון, וכמובן, הסכמת להלוות לו ועוד כמובן ללא רבית. רק, מכיון שלא נראה לך כל כך בטוח שהוא יוכל לעמוד בתשלום ההלואה בזמן המוסכם, דרשת עבוט, ערבון. הוא הראה לך, בביתו, את המגהץ קיטור שלו, ואמר לך: אם לא אשלם, מותר לך לבוא ולטול אותו. עוד לפני המועד, התקשרת אליו בנימוס כמה פעמים, להזכירו, והוא הבטיח, והתחנן בשם המצב הכלכלי הנורא קשה העובר על כל ביתו. הגיע עת, ואיננו. ונזכרת פתאום במגהץ קיטור, וקבלת החלטה לממש את הגביה. שנית פני חבר לפני נושה. ועדיין, יש בפניך כמה אזהרות שעליך לקחת בחשבון, כי חברך החיב לך, בתומו נפל לזה, ואינו מכחיש בחוב, וידוע לך שאילו היה עולה בידיו היה ממהר לשלם. ובכלל, אולי לא בגללו אלא בגללך הכסף לשלם את ההלואה אינו מגיע לידו?

אז, "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבט עבטו": כשיגיע תורך להיות לו לנושה, שמור על דרך ארץ, שמור על כבודו, אל תלבין את פניו ואל תביישו. ובכן, אל תבוא אליו הביתה ותקח את המגהץ קיטור בכח, אלא שתבקש אותו ממנו ותפגוש אותו במקום אחר, כי מספיק קשה לו כבר, ובושתו וצערו יהיו עליך.

אז כשתהיה בדרך אליו, "כי תשה ברעך משאת מאומה" = 1860, זכור-נא שני דברים חשובים לך. הראשון, אשר הכל מאת ה', (יהו' כד,יג) "ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה" אלא שבחינם קבלת את שורשיך על אדמתך; ואז, הכל ממש מידה כנגד מידה, כדברי הנביא (ירמ' נ,כט): "ככל אשר עשתה עשו לה, כי אל י-הוה זדה" והפרה את מידת הרחמים; ואז, תשכיל להבין מה באמת כדאי לך.

כפי שאמרנו, "לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" = 1081, המורה על מידת האמת המכונה (יש' ג,יח) "תפארת", דהינו צדק שהוא גם יפה, דין נכון המרגש את חווהו ורואהו כאחד, וגורם למפעילו להתחבב על ידי הבריות. ככה לא רק תינצל מכל גזרה רעה, אלא גם תזכה לשכר טוב, כדברי המלך [מש' יג,יג]: "בז לדבר יחבל לו, וירא מצוה הוא ישלם (ישולם)". ואם נכון יהיה אשר ישכילו (ברא' ג,ח) "וישמעו את קול י-הוה א-להים" לעשות חסד האחד עם השני, פשוט [תהי' קלב,ט] "כהניך ילבשו צדק, וחסידיך ירננו". (דב' ב,ד) "ונשמרתם מאד" בכל הנוגע לכבוד זולתכם ותהיו נוחים לבריות ונוחים לה', [איוב יב,יג] "עמו חכמה וגבורה, לו עצה ותבונה".

Ki Tetsé, aliah de jueves, Hod en la semana

Ki Tetsé, aliah de jueves, Hod en la semana. Devarim-Deut. 23,25: "Cuando vengas en el viñedo de tu compañero, y comerás uvas a satisfacción de tu deseo; y a tus bolsillos no des" (la traducción es conceptual).
De acuerdo a la mayoría de las exégesis, acude  la Toráh a decirnos: si vienes al viñedo de tu compañero, cuando las uvas están maduras -que es decir en temporada de cosecha-; y tienes permiso del dueño del viñedo de entrar en él, de lo que se deduce que vas a trabajar en la cosecha por cuenta del dueño de las vides; en ese caso, seguramente apetecerás de las ricas uvas que abundan frente a tus ojos. Por consiguiente, para que el deseo que te producen las uvas no te distraiga del trabajo,  y el apetito no debilite tu cuerpo, y no falles en lo que te has comprometido a hacer, tiene permitido el obrero comer de aquéllo en lo que está trabajando (o sea: si en vides está cosechando, no comerá de los higos que hay más adelante en el mismo campo, sino sólo de las uvas que se halla ocupado en cosechar). Y tiene permitido comer sólo lo necesario para saciar su apetito, o sea de a poco y no groseramente o con voracidad -que no sería ya para la necesidad del cuerpo sino movido por la gratuidad aparente de lo que come-; y no guardará en sus bolsillos, no llenará bolsas de uvas para toda la familia, sino que se limitará a comer de poco en poco y de tanto en tanto mientras trabaja, cuidando siempre que su consumo no produzca daño u pérdida significativa al dueño del viñedo. Y así, el obrero trabajará con alegría y prestancia, y cuidará de su fuente de sustento, y vivirán en bien él y su familia y quien lo contrató, todos a una vez. Es posible ampliar este análisis en la guemará (Bába Metsía 92a) y en el Mishnéh Toráh del Rambá"m-Maimónides (Hiljót Sjirút cap. 12), y en muchas otras fuentes, y en los exégetas de la Toráh.
La Toráh representa una intermediación semántica, un conducto vinculante, entre el mundo superior y el mundo inferior, y entre el cuerpo y el alma; sus palabras están dirigidas a revelarse en el corazón del hombre, para que se conduzca en ellas desde una conciencia natural (educada) de lo justo y lo correcto, y así enmendará su instinto y dará a sus acciones de este mundo una forma digna y enraizada en el espíritu, por cuanto con la impronta de E-lokím fue creado. Por consiguiente, hallamos en este verso una instrucción moral para el dueño del viñedo, que le enseñará a sostener a sus obreros entusiastas y felices, y no afligidos por la contención y anhelantes de violar las reglas; y hallamos también una instrucción moral para el obrero, que podrá satisfacer su anhelo por la fruta que pasa por sus manos, mas se limitará para no producir daño, para no aprovechar lo que no le pertenece, en cuyo caso se arriesgaría a perder todo a cambio de un placer fugaz. Sin grandilocuencia, sin discursos ideológicos, sin protestas: sencillamente una situación puntual, que aparece en principio como una oposición recíproca de intereses entre aquél que defenderá su patrimonio y el otro, que lo querrá aprovechar. Viene la Toráh y genera un marco de comprensión y solidaridad mutua, de moderación en la pretensión y en el celo y en la contención, y también en el apetito, y en lo que se hará para satisfacerlo. Desde allí, reinará una sinergia buena entre todas las partes, que actúan juntos en shalóm para el bien del colectivo y de todos los individuos que lo integran.
Y hay mucho más en el interior de las palabras de nuestro verso. Cual estudiamos tanto de la profecía de Ieshaaiáhu (Is. cap.5) como de Shir Hashirím (Cantar 8,11: "un viñedo tenía Shlomóh-Salomón ... "), un "viñedo" ("kérem" = 260, 10 veces el valor del nombre sagrado de Hashém) representa al pueblo de Israel; el dueño del viñedo es el Creador, que en ocasiones entrega su cuidado y manutención a manos de encargados, de líderes que han de ser como pastores y agricultores cuidadosos, y que a veces se han dejado seducir por la tentación, y han descuidado al viñedo u al rebaño para aprovechar sus potestades en propio beneficio. De todos modos, en nuestro caso hay un viñedo listo para la cosecha, cargado de uvas buenas y maduras, que representa al pueblo de Israel en la consumación de su tikún-enmienda, en su mejor condición moral y espiritual, listo para la gueUláh-redención. Entonces, "cuando vengas en el viñedo de tu compañero". ¿Quién es el dueño del viñedo? Es tu compañero ("ré'ajá"), acerca de quien dirá la novia-Maljut en el Cantar de los Cantares 5,16: Es mi amado y Es mi compañero; es Hashém. De modo que cuando tú vives de acuerdo al camino de Hashém, haciendo tsedakáh y justicia, El se conduce contigo en términos de tu compañero, y tú advienes Su viñedo, acudes en tu condición más luminosa y espléndida a unirte a El. "Cuando vengas en el viñedo de tu compañero" ("ki tavó bekérem re'ajá" = 985), (Sam.1 18,26) "a casarte con el Rey" ("lehitjatén bamélej"). 
Es fácil distinguir a quien arriba a su tikún y se esmera en la corrección de sus cualidades, para asemejarlas a las del Creador. El que (ad)viene "en el viñedo de tu compañero" ("bekérem re'ajá" = 552) sabe en toda situación que (Bereshit-Gen. 33,9) "tengo en abundancia" ("iésh li róv") hoy, (Reyes1 2,15) "porque de Hashém le vino" ("ki meHashém haitáh ló") concientemente, y por cuanto dice de corazón todos los días (Bereshit-Gen. 49,18) "anhelé Hashém" ("kivíti Hashém"), que sólo de Hashém espera lo necesario para su realidad en este mundo, se cumple en él la promesa que indica: (Bereshit-Gen. 45,18) "y os Daré" ("vaEtnáh lajém"). Y tal como ocurrió con el mán-maná en el desierto, que caía cada día lo necesario para el día, y era una gran prueba para la fe y la seguridad del pueblo la prohibición de guardar aparte y ahorrar de él (con el objeto de procurar una seguridad inferior, palpable), también aquí, la fe íntegra salva al hombre enmendado de correr detrás de todo (Vaikra-Lev. 25,39) "trabajo de esclavo" ("'avodát 'éved"), y la seguridad en su Creador le salvará de todo cuanto acuda a él (Ez. 44,12) "a modo de obstáculo para hacerle incurrir en pecado" ("lemijshól 'avón"). (Jos. 1,7) "Sólo sé fuerte y valiente" ("rák jazák veEmáts"), y junto con la enmienda de tus cualidades en los hechos, no dejes de crecer en entendimiento y comprensión aprendiendo de un "talmíd jajám" (un discípulo sabio, continuador de la cadena de la sabiduría; y al decir de rabi Iojanán en nombre de rabi Shimón bar Iojái en la guemará Bejorót 31b: todo talmíd jajám las palabras de cuya boca son citadas en este mundo, sus labios se mueven hablando en el sepulcro), para arribar a un estado de deleite de los y tus mundos en unión [Crón.2 7,4]: "y el rey y todo el pueblo ofrecen ofrenda ante Hashém", ensalzando y regocijándose con El.

La novia, el pueblo de Israel en tanto luminaria para la creación toda, la Maljut-Reinado reparada, está lista ya, "en el viñedo de tu compañero" como hemos visto. Entonces, apetecerás "y comerás uvas" ("veAjálta 'anavím" = 629), plácida y reposadamente, [Tehilim 22,29] "porque de Hashém es el Reinado, y Gobierna sobre (todos) los pueblos"; y entonces... ¿qué podrá hacerme el hombre? (como en Tehilim 56,12). Hasta el punto que desde el estado de unión adquieres fuerza y coraje para ordenar: (Bereshit-Gen. 45,1) "quitad todo hombre de sobre mí" ("hotsíU kol Ish me'alái"), porque no tiene lugar sobre mí sino exclusivamente el Creador, que me ha anunciado que (Jer. 30,11) "pues contigo Yo, palabra de Hashém" ("ki Itjá Aní neUm Hashém"); el que verifica mi fidelidad en términos de que me esmere en hallar o disponer (Tehilim 89,15) "justicia y juicio (justo)" ("tsédek umishpát") en mi camino. 

Y a la hora de elevarte como un sacrificio de oláh íntegra para rectificar a tu cuerpo, y guiarle a conducirse por los caminos del espíritu, (Is. 52,13) "se elevará y se izará y se enaltecerá" ("iarúm venasá vegabáh") el hombre, alimentado de las uvas. Y atiende y reconoce y agradece por el estado de redención, y difúndelo y contágialo en derredor (Shemot-Ex. 19,7): "y convocará a los ancianos del pueblo" ("vaikrá leziknéi ha'ám"); y acerca de tí se dirá que hiciste (Crón.2 18,12) "y hablaste bien" ("vedibárta tóv").

Cuando de modo recto y justo te alimentas de las mejores uvas, bástate con comer "a satisfacción de tu deseo" ("kenafshejá sav'éja" = 862), todos juntos (Bereshit-Gen. 49,16) "las tribus de Israel" ("shivtéi israEl"); y en nombre de Hashém sal a procurar redención para el mundo, proponiendo a todo quien incline su oído para atender, que (Bamidbar-Num. 10,32) "cuanto Bien hará-hizo Hashém con nosotros, y haremos bien contigo" ("Ashér ieitív Hashém 'imánu vehetávnu láj"; nótese que la acción de Hashém hacia nosotros, en la lectura literal, está conjugada en futuro, y la nuestra hacia el resto, en pasado; para enseñarnos que hacer bien al prójimo debe ser algo consumado, fijo en nosotros, no dependiente de ningún otro factor, y en el Bien de Hashém a nosotros confiamos plenamente cada día hacia delante). Y ocúpate de establecer y sentar bases para la justicia en tu sociedad, como te fue ordenado: (Crón.2 19,5) "y dispondrá jueces en la tierra" ("vaia'améd shoftím baArets"); y con todos tus hermanos que se te unen y con todo lo que se halla (Tehilim 106,42) "bajo la mano de ellos" ("tájat iadám"), y aún con todos quienes se levantan (Ezra 3,3) "de los pueblos de las tierras" ("me'améi haAratsót") que no vienen a hacerse judíos o bnéi-Nóaj por miedo como en tiempos de Ester y Mordejái sino que llegan ahora por amor y anhelo de Verdad, (Is. 45,8) "y tsedakáh haz crecer en unión, Yo Hashém" ("utsedakáh tatsmíaj iájad Aní Hashém").

Sólo, una vez más, para que no fracases: "y a tus bolsillos no des" ("veEl keléja ló titén" = 998). De acuerdo a todo tu apetito y deseo, come y deléitate en Hashém, mas no guardes a escondidas en el bolsillo, no hagas cajas de ahorro y fondos de pensión en los bancos, no creas que hay utilidad alguna en amontonar riqueza, sino sabe siempre que el fluido vital llega a tí cada día para seguir fluyendo a tu través hacia donde es requerido, y sólo el mérito para el día de mañana es posible forjar con seguridad, por camino recto. De modo que, aún cuando el viñedo de tu compañero sea tu lugar de asiento, ten siempre presente que (Bereshit-Gen. 23,4) "converso y residente soy yo" ("guér vetosháv Anojí"), y un enorme regalo recibiste en tu capacidad de distinguir entre lo sagrado y lo profano, entre el bien y el mal, entre la vida y la muerte. De modo que agradece a Hashém por cuanto (Crón.1 17,25) "Descubriste el oído de Tu siervo" ("guilíta Et Ozen 'avdejá") para hacerme capaz de atender a Tu palabra, y sólo entonces pide de El: (Tehilim 17,1) "Atiende a mi plegaria" ("haAzínah tfilotái"). (Reyes2 20,19) "Puesto que si shalóm y verdad habrá en mis días" ("haló Im shalóm veEmét ihiéh beiamái") como expresión externa de que el shalóm verdadero reina en mi conciencia de mí y en mi modo de actuar, se estará cumpliendo en mí Tu promesa (Jer. 31,2): "Y amor eterno te Amaré" ("veAhavát 'olám Ahavtíja").

כי תצא, עליה ה, הוד בשבוע

כי תצא, עליה ה, הוד בשבוע. דב' כג,כה: "כי תבא בכרם רעך, ואכלת ענבים כנפשך שבעך; ואל כליך לא תתן".

על פי רוב המפרשים, באה התורה לומר כאן: כי יבוא אל כרם רעהו, בעת שיש בו ענבים בשלים -ז"א בעונת הבציר-, ויש לו רשות מבעל הכרם להיכנס אליו -ז"א שהוא עובד בבציר בשביל בעל הכרם-, תוך כדי העבודה הוא בטח יתאוה לענבים הטעימים המצוים מול עיניו. על כן, כדי שלא תוסח דעתו ויחלש גופו ויתרשל בעבודתו, מותר לפועל לאכול ממה שהוא עובד בו (זאת אומרת, אם בכרם הוא עובד, לא יאכל מהתאנים שבאותו שדה אלא רק מהענבים בהם הוא עמל), ומותר לו לאכול רק להשביע את הנפש, דהינו קצת, ולא אכילה גסה, בכמות מופרזת -שלא תהיה כצרכי גופו אלא מתאוות ניצול את הבא כבי' בחינם-; ולא יתן אל כליו, לא ימלא שקיות של ענבים לכל המשפחה, אלא רק יאכל קצת תוך-כדי עבודתו, ויזהר לא לגרום נזק לבעל הכרם. וכך הפועל יעבוד בשמחה ויהיה חרוץ, וישמור על מקור פרנסתו, וטוב לו ולמשפחתו ולבעל הכרם גם יחד. אפשר להרחיב בדיון המענין בגמרא בבא מציעא צב ע"א וברמב"ם הל' שכירות פרק י"ב, ובעוד הרבה מקומות, וכן במפרשים.

התורה מהוה תיווך, צינור, בין העולם העליון לבין העולם התחתון, ובין הגוף לבין הנפש; ודבריה נועדים להתגלות בלב האדם, שינהג בהם מתוך מודעות טבעית של הנכון והישר, ובכך יתקן את יצרו וייקנה לפועלו בעולם הזה צורה ראויה מעולם הרוח, כי בצלם א-להים בראו א-להיו. על כן, אנו מוצאים בפסוק אחד גם מוסר השכל לבעל הכרם, אשר ישכיל להחזיק פועלים מרוצים ומאושרים, ולא נדכאים מתוך איפוק, וחפצים לפרוץ גדרות; ומוסר לפועל, אשר ימלא תאותו הטבעית לפרי המצוי בכפיו, אך יגביל את עצמו לבל יגרום נזק, לבל ינצל את אשר אינו שלו, כי אז יצא שכרו בהפסדו. בלי מלים גדולות, בלי נאומים אידאולוגיים, בלי מחאות: פשוט מצב נקודתי, שמצטייר לכתחילה כניגוד הדדי בין זה אשר יגן על שלו לבין ההוא אשר ירצה לנצלו. באה תורה ויוצרת מערכת של ערבות הדדית, של מידתיות גם בדרישה, ובקנאה, ובאיפוק, וכן  בתאוה ובאשר ייעשה להשביעה. ומשם, סינרגיה טובה בין כל הצדדים, הפועלים בשלום לטובת הכלל לכל פרטיו.

ויש עוד הרבה דברים בגו. כפי שלומדים גם מנבואת ישעיהו (פרק ה) וגם משיר השירים (ח,יא: "כרם היה לשלמה" וגו'), כרם (השוה 260, י' פעמים שם הוי-ה) הוא משל לעם ישראל; בעל הכרם הוא הבורא ית', שלפעמים מוסר את כרמו לנוטרים, למנהיגים בבחינת רועים ומטפחים, אשר לעתים התפתו להזניח את הכרם או את הצאן, ולדאוג אך לעצמם. בכל אופן, במקרה שלנו יש כרם לעת בציר, גדוש בענבים טובים, הנמשלים לעם ישראל בתיקונו, במיטבו, מוכן לגאולה. אז, "כי תבוא בכרם רעך". מי הוא בעל הכרם? הוא רעך, עליו תכריז כנסת ישראל בשה"ש ה,טז: זה דודי וזה רעי, דהי' הקב"ה. אז כשאתה חי לפי דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, הקב"ה נוהג אתך בבחי' רעך, ואתה בא בכרמו, בא במיטבך להתייחד עמו. "כי תבוא בכרם רעך" = 985, (ש"א יח,כו) "להתחתן במלך".

קל להבחין במי שבא לתיקונו וזוכה לעדן את מידותיו לדמותם למידות הבורא. הזה הבא "בכרם רעך" = 552 יודע בכל מצב נתון אשר (ברא' לג,ט) "יש לי רב" (הרבה) היום (מ"א ב,טו) "כי מי-הוה היתה לו" ובמודע, ומתוך כך שבכל יום אומר מלבו (ברא' מט,יח) "קויתי י-הוה" מתקיימת אצלו ההבטחה (ברא' מה,יח) "ואתנה לכם". וכדוגמת אשר ארע עם המן -לחם משמים- במדבר, שהיה יורד מן יום ביומו והיה נסיון לבטחון העם בה' לא לשמור ולחסוך ממנו (כי זה יהיה בטוי לבטחון ירוד), גם כאן, האמונה התמימה מצילה את האדם המתוקן מלרדוף אחרי (ויק' כה,לט) "עבדת עבד", והשמחה בבוראו תצילהו מכל אשר יבוא אליו (יח' מד,יב) "למכשול עון". (יהו' א,ז) "רק חזק ואמץ", וביחד עם תיקון המידות המעשי, הוסף להבין ולהשכיל מפי "תלמיד חכם" (וכדברי רבי יוחנן מפי רשב"י בגמרא בכורות לא,ב: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר), להגיע למצב של תענוג העולמות ביחד, [דה"ב ז,ד] "והמלך וכל העם זבחים זבח לפני י-הוה", להודות ולהלל לפניו.

הכלה, כנסת ישראל במיטבה, המלכות המתוקנת, מוכנה ומזומנת כבר, "בכרם רעך" כנ"ל. אז, "ואכלת ענבים" = 629, בשלוה ובנחת, [תהי' כב,כט] "כי לי-הוה המלוכה, ומשל בגוים", ומה יעשה לי אדם, עד כדי שבעת הדבקות יכולה לצוות (ברא' מה,א) "הוציאו כל איש מעלי", כי אין מעלי כי אם הבורא ית' בלבד, המכריז (ירמ' ל,יא) "כי אתך אני נאם י-הוה", הבוחן נאמנותי לפי אשר אקפיד להמציא (תהי' פט,טו) "צדק ומשפט" בדרכי. ובהעלות את כל מהותך בבחינת עולה תמימה לתקן את החומר שינהג בדרכי הרוח, (ישע' נב,יג) "ירום ונשא וגבה" האדם, ניזון מהענבים. ותכיר ותוקיר ותודה על הישועה ותשפיע ממנה סביב: (שמ' יט,ז) "ויקרא לזקני העם", ועליך ייאמר אשר טוב עשית (דה"ב יח,יב) "ודברת טוב".

כאשר בצדק ומשפט אתה ניזון מהענבים הכי טובים, רק "כנפשך שבעך" = 862 תאכל, כולם יחדיו (ברא' מט,טז) "שבטי ישראל"; ובשם ה' תצא לדרוש ישועה לעולם בהצהירך לכל אשר יטה אוזן לשמוע (במ' י,לב) "אשר ייטיב י-הוה עמנו, והטבנו לך". ותדאג למסד את הצדק בחברה שלך כאשר נצטוית (דה"ב יט,ה) "ויעמד שפטים בארץ", ועם כל אחיך המצטרפים אליך ועם כל אשר (תהי' קו,מב) "תחת ידם", ועוד עם כל הקמים (עזרא ג,ג) "מעמי הארצות" שאינם באים הפעם להתיהד מיראה כבימי מרדכי ואסתר אלא מתוך אהבת אמת, (ישע' מה,ח) "וצדקה תצמיח יחד, אני י-הוה".

רק, עוד פעם, לבל תיכשל: "ואל כליך לא תתן" = 998. ככל אוות נפשך תאכל ותתענג בה', אך אל תתן אל כליך, אל תעשה קופות חיסכון וגמל בבנק, אל תחשוב שהעושר יש לו מה להצטבר אלא דע שהשפע טבעו לזרום אל הנדרש לו, ורק את הזכות ליום המחר ניתן ליצור, בדרך ישרה. אז, על אף שבכרם רעך מושבך, דע תמיד כי (ברא' כג,ד) "גר ותושב אנכי", ומתנה גדולה קבלת בזאת שהנך מבין ומבחין בין קודש לחול, בין טוב לרע, בין חיים לבין מות. אז תודה לה' על אשר (דה"א יז,כה) "גלית את אזן עבדך" לשמוע לדבריך, ורק אז תבקש (תהי' יז,א) "האזינה תפלתי". (מ"ב כ,יט) "הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי", כי אין כי אם שלום אמת בתודעת עצמי ובפועלי, יתקיים בי אשר אמרת: (ירמ' לא,ב) "ואהבת עולם אהבתיך".