פנחס, עליה ד, נצח בשבוע

פינחס, עליה ד, נצח בשבוע. במ' כז,טו: "וידבר משה אל י-הוה לאמר".

בכל התורה כולה, החל בפסוק בשמות ו,י וכלה  בבמדבר לה,ט, מופיע ששים ותשע פעמים הפסוק "וידבר י-הוה אל משה לאמר" = 895; 69 פעמים בהן מידת החסד של בורא עולם נגלית אל משה בדיבור. ובכן, ס"ט פע' 895 = 61755, השוה (שמ' ב,י) "משה" (= 345) פעמים (אסתר ט,א) "ונהפוך הוא" (= 179). ואז יש את ההופעה המספר שבעים של אותו פסוק רק בסדר אחר, בה משה באמת הופך ממקשיב לה' לדובר לפניו ית': "וידבר משה אל י-הוה לאמר" (יש עוד שני פסוקים בתנ"ך, בתהילים קנט,טז וכן קטו,נג, השוים 895, למלא 72 כמנין חס"ד הופעות של המספר כערך של פסוק שלם).

אם עם ישראל כולו צפוי לשמש אור לגוים, לא יפתיע אותנו שההודעה "וידבר משה" = 567 תרמוז לאשר הוא (ירמ' לא,ו) "בראש הגוים". הדיבור של משה עומד במידת הנצח כלפי עם ישראל, ומתפשט משם בבחינת הוד לבריאה כולה לתקנה. וכן המשך הפסוק, "אל י-הוה לאמר" = 328, כאמרו (תהי' נט,ו) "לפקד כל הגוים" במשמעות דבריו.

  ועדיין: מה יגרום למשה לנהוג דוקא פעם אחת, בדיוק לפני עת עזיבתו את העולם הזה ומסירת נשמתו, בחוצפה כזו בה הוא כאילו משוה את דיבורו לדיבור של הא-להים אליו? משה מדבר "אל י-הוה לאמר" (ברא' כד,ט) "על הדבר הזה": לחלוק על הכרח מיתתו הוא בא וטוען, לדברי האור החיים הקדוש. והוא עוד רומז לתשובה המתבקשת לדיבורו, (דב' ב,ח ועוד) "ונעבר (ונעבור) כולנו (זאת אומרת, כולל אני בעצמי), שאולי יש עדיין סיכוי להמתיק את הגזרה באופן שהוא, אשר נשמתו כוללת את נשמות כל ישראל בבחינת משיח (ועל כך ידבר על עצמו בלשון רבים), יעבור את הירדן בראש בני ישראל ויכניס אותם לארץ המיוחלת. ולא מתוך שמחה הוא ידבר, אלא (דה"ב טו,ד) "בצר לו", כי מהיותו מנהיג אמתי דואג הוא לא לעצמו אלא לעתיד עמו ועדרו, כאשר יוכח מדבריו בהמשך, כאשר בכל זאת, במקרה שלא תיענה בקשתו בחיוב, ידרוש מה' שימנה מנהיג כמוהו לרעות את צאן ה' ולהדריך אותו בכיבוש וישוב הארץ.

על כל פנים, יש כאן לימוד זוהר לכל הדורות: מי שמבוטל לה' ומסור לטובת הכלל, מותר לו להתחצף כבי' לפני ה', בחוצפה של קדושה, ולבקש על עצמו כמבקש לטובת הכלל, מהיות חייו הפרטיים טובים ונוחים לקהילה. אולם, עוד אפשר להחמיר ולהתנות גם שזה מותר אך לזה אשר ידבר ה' אליו פנים אל פנים; אמנם, כפי שבדרך כלל אנו מבינים שמעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו אף כוננהו ית', בדרך של חסידות ניתן להבין שהתעוררות האדם בטוח פותחת את הצינורות למשוך עדיו את דברי א-להים חיים להשפיע לתיקון עולם, והרשות נתונה להשתדלות, ועדיין הכל בידי שמים.

Pinjás, aliah de martes, TifEret en la semana

Pinjás, aliah de martes, TifEret en la semana. Bamidbar-Num. 27,4: "¿Por qué será restado el nombre de nuestro padre de dentro de su familia, porque no tiene un hijo (varón)? Dános parcela-heredad dentro-entre (las parcelas de) los hermanos de nuestro padre".
Tslofjád hijo de Jéfer, de la tribu de Menashéh, no tuvo hijos sino sólo hijas, y fue condenado a muerte por su pecado (que salió a cortar leña en shabát). Pronto ingresaremos con ayuda de Hashém a la tierra de Israel, y aún no está claro cómo se resolverá el tema de su herencia puesto que, según parece, sólo los hijos varones recibirán parcelas de la tierra en heredad. Las hijas de Tslofjád se unen en sus nombres (Bamidbar-Num. 27,1) "Majláh Noáh y Jagláh y Milkáh y Tirtsáh" ("majláh no'áh vejagláh vemilkáh vetirtsáh" = 1062) para denunciar que el juicio debe señalar la cualidad de quien "ama shalóm y persigue shalóm" ("Ohév shalóm verodéf shalóm", tal como describe Hilél a Aharón en la mishmáh, Avót 1,12), y arguyen que Tslofjád murió por el pecado que cometió por su puro y enorme amor a Hashém, como explica el midrásh (citado en las Tósfot de la guemará Baba Batra 119b): que a la consagración de los cielos puso su intención; que decían (algunos de) Israel que puesto que fueron sentenciados a no ingresar a la tierra (su generación) tras el evento de los espías, ya no estaban obligados al cumplimiento de las mitsvót-preceptos. Se levantó Tslofjád y profanó el shabát para ser condenado a muerte por ello, y vieran los demás todos -hasta aquí las palabras del midrásh; y comprenderán el tremendo error en que cayeron. Generación va y generación viene y el mundo se mantiene en su hábito: de entre los fundadores del nuevo asentamiento de Israel en su tierra en nuestros días, arguyeron que justamente tras haber retornado a nuestra tierra, ya no es necesario (líbrenos Hashém del yerro) ocuparnos de la Toráh y de las mitsvót. Tslofjád el tsadík (justo sagrado) sacrifica su alma-vida para despertar a Israel, y aún dormimos.
Las hijas de Tslofjád se dirigen a Moshéh y demandan, y la sustancia misma de su demanda "¿por qué será restado el nombre de nuestro padre de dentro de su familia?" ("lamah igará' shém Avínu mitój mishpajtó" = 2067) halla apoyo directo en las palabras del profeta que explica el propósito trascendental del asentamiento de Israel en su tierra: (Ez. 36,3) "para que os constituyáis en legado-enseñanza para el resto de los pueblos" ("leheiotjém morasháh lesheErít hagoím"). Tal parece, era imprescidible poner el tema en escena, para que sirva de ejemplo y de escena para todas las generaciones, para todos los pueblos. Pues la pregunta es en sí misma respuesta: debíais levantaros y preguntar por qué "será restado el nombre de nuestro padre de dentro de su familia" ("igará' shém Avínu mitój mishpajtó" = 1992), pues elegisteis seguir el ejemplo de vuestro padre tsadík, y os levantáis como él para probar: (Devarim-Deut. 25,16) "que abominación de Hashém tu E-lokím todo quien hace éstos, todo quien comete iniquidad" ("kí to'avát Hashém E-lokéja kól 'oséh Eleh kól 'oséh 'ável"). Está prohibido cometer injusticia, aún si hallas para ello una buena excusa. Abominación de Hashém es todo quien comete injusticia.
Y aún preguntarán con asombro: ¿Qué, el nombre de nuestro padre será menguado a la posteridad "porque no tiene hijo (varón)"? ("ki Ein ló bén" = 179). (Ester 9,1) "Será al revés" ("venahafój hú"), responderá el rey: justamente, las hijas mujeres heredarán la parcela correspondiente a su padre, para que su nombre no se pierda de Israel.
Y entonces, viene el pedido mismo: "dános parcela-heredad dentro-entre (las parcelas de) los hermanos de nuestro padre" ("tnáh lánu Ajuzáh betój Ajéi Avínu" = 1078), y la acción de justicia se erigirá en mérito (Sam.1 14,48) "y salvará a Israel" ("vaiatsél Et israEl"), tal como los salvó antes Tslofjád entregando su propia vida para ello. Pues (Crón.2 6,26) "al pararse los cielos y no habrá lluvia" ("behe'atsér hashamáim veló ihiéh matár") a modo de respuesta de lo Alto a vuestros caminos en el mal, (Is. 19,2) "y batallarán el hombre con su hermano y el hombre con su prójimo" ("veniljamú Ish beAjív veIsh bere'éhu"), y es una rueda que gira sobre sí misma en movimiento perpetuo hasta que se levanten los tsadikím (justos sagrados) a ofrendarse a sí mismos como Itsják sobre el altar, (Reyes1 8,38) "toda plegaria, toda súplica" ("kól tfiláh kól tjináh") que sale de sus bocas prístina y pura se eleva a lo Alto, (Shemot-Ex. 17,6) "y golpearás en la roca, y saldrán de ella aguas" ("vehikíta batsúr veiatsU miménu máim") (Is. 28,2) "como una corriente de aguas imponenentes que bañan" ("kezérem máim kavirím shotfím") (Ester 3,8) "en todos los países de tu reino" ("bejól medinót maljutéja"), ésto es "dentro-entre (las parcelas de) los hermanos de nuestro padre" ("betój Ajéi Avínu" = 516), pues (Tehilim 73,17) "a los templos de E-l" ("El mikdashéi E-l") que están en el corazón de todo hombre nos dirigiremos, (Shemot-Ex. 15,13) "a la morada de tu sacralidad" ("El nevéh kodshejá"). (Jue. 19,17) ¿"Y de dónde vendrás" ("umeAin tavó") para ser capaz de decir (Sam.1 16,2) "a ofrendar a Hashém he venido" ("lizbóaj laHashém báTi"), si no (Crón.2 19,9) "con fe, y con corazón pleno" ("beEmunáh ubeleváv shalém")?, pues incluso (Job 7,11) "en la estrechez de mi espíritu" ("batsár rují"), cuando me siento oprimido, (Tehilim 57,8) "cantaré" ("Ashírah") (Devarim-Deut. 9,9) "y me sentaré en la montaña" ("vaEshév bahár") para apartarme del enojo y de las vanidades del mundo como invitando (Sam.1 20,11) "vamos, y salgamos al campo" ("lejá venetsé hasadéh"), y reprenderé en mi inocencia e integridad, en el hecho mismo de mi acción recta (Shemot-Ex. 8,28) "al pueblo" ("Et ha'ám") (Reyes2 11,8) "en su salir y en su venir" ("betseTó ubevoO") de todos (Bamidbar-Num. 7,7) "sus trabajos" ("'avodatám") y sus esfuerzos sobre las faces de la tierra, que (Zac. 9,12) "la esperanza" ("hatikváh") suya está en que dijo (Tehilim 53,3) "E-lokím desde el firmamento" ("E-lokím mishamáim") que incluso (Os. 13,14) "de mano del infierno (del abismo de la interrogancia) los rescataré" ("miád sheOl Efdém"), (Is. 51,11) "y los rescatados de Hashém retornarán" ("upduiéi Hashém ishuvún") (Ez. 34,13) "a su tierra" ("El Admatám"), (Is. 65,21) "y construirán casas" ("ubanú batím"), y se alegrarán en Hashém que (Prov. 3,19) "establece los cielos" ("konén shamáim"); y entonces reposarán (Jos. 9,13) "de lo tan abundante del camino" ("meróv hadérej meOd") que (Reyes1 1,5) "corren ante él" ("ratsím lefanáv") para arribar a la conciencia recta y enmendada que está grabada en sus corazones, hasta descubrir que El es siempre (Devarim-Deut. 1,33) "el que camina ante vosotros en el camino" ("haholéj lifneijém badérej"), y se unirá todo el pueblo de la tierra (Bereshit-Gen. 33,17) "y construirá para El una morada" ("vaíben ló báit") para devolver a lo Alto shalóm (Crón.2 5,2) "desde la ciudad de David, es Tsión" ("me'ír Davíd hí tsión"), desde el fundamento de las vidas del hombre (Vaikra-Lev. 11,46) "y para toda alma-vida" ("ulejól néfesh" sobre las faces de la tierra. Y yo (Tehilim 78,2) "manaré-propondré adivinanzas-enigmas" ("Abí'ah jidót"), preguntas que ocultan en su interior a sus respuestas, que señalan a (Tehilim 145,13) "tu reinado" ("maljutéja") de modo revelado, luminoso y espléndido, en todo lugar y siempre.

פנחס, עליה ג, תפארת בשבוע

פינחס עליה ג, תפארת בשבוע. במ' כז,ד: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן; תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו".

צלפחד בן חפר, משבט מנשה, לא היו לו בנים אלא רק בנות, ומת בחטאו. עוד מעט נכנסים בע"ה לארץ ישראל, ולא ברור עדיין מה ייעשה בנושא, הרי לכאורה רק בנים יירשו נחלה. בנות צלפחד מתאגדות בשמותיהן (במ' כז,א) "מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה" = 1062 אשר הדין צריך להיעשות במידת "אוהב שלום ורודף שלום" (כדברי הלל על אהרן, במשנה אבות א,יב), וצלפחד מת על חטא בו נכשל דוקא מרוב אהבתו את ה', כדברי המדרש (המובא בתוספות ב"ב קיט,ב): דלשם שמים נתכוון; שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים, שוב אין מחויבין במצוות. עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים -עכ"ל, ויבינו את גודל הטעות בה נכשלו. דור הולך ודור בא, והעולם כמנהגו נוהג: ממייסדי הישוב היהודי החדש בארץ ישראל, טענו שדוקא לאחר ששבנו לארץ, איננו מחויבים חלילה עוד בתורה ומצוות. צלפחד הצדיק מוסר את נפשו לעורר את ישראל, ועודנו ישנים.
בנות צלפחד ניגשות אל משה ותובעות, ועצם תביעתן "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" = 2067 מוצא תמיכה ישרה בדברי הנביא המסביר את התכלית הנשגבת לישיבת ישראל בארצו: (יח' לו,ג) "להיותכם מורשה לשארית הגוים". כנראה, הדיון היה נחוץ, לשמש דוגמא לכל הדורות, וכן לכל העמים. כי השאלה היא בעצמה תשובה: הייתן צריכות לקום ולשאול למה "יגרע שם אבינו מתוך משפחתו" = 1992, כי הלכתן בדרך של צדקת אביכן ואתן קמות כדוגמתו להוכיח (דב' כה,טז): "כי תועבת י-הוה א-להיך כל עשה אלה, כל עשה עול". אסור לעשות עוול, אפילו אם תמצא לכך תירוץ טוב. תועבת ה' כל עושה עוול.
ועד תשאלנה בתמיהה: מה, שם אבינו יימחק "כי אין לו בן" = 179 ?!. (אס' ט,א): "ונהפוך הוא", יענה המלך: דוקא לא כן, דוקא גם הבנות תירשנה נחלת האב, כדי שלא תיכחד נחלתו מישראל.
ואז, הבקשה עצמה: "תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" = 1078, ומעשה הצדק יעמוד לזכותם (ש"א יד,מח) "ויצל את ישראל", כפי שהצילם קודם צלפחד במסירת נפשו. כי (דה"ב ו,כו) "בהעצר השמים ולא יהיה מטר" כתשובה מן השמים לדרכיכם הרעים, (יש' יט,ב) "ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו", וזה גלגל החוזר בעצמו בתנועה מתמדת עד אשר יקומו צדיקים למסור את נפשם כיצחק על גבי המזבח, (מ"א ח,לח) "כל תפלה, כל תחנה" היוצאת מפיהם זכה וטהורה עולה למרומים, (שמ' יז,ו) "והכית בצור, ויצאו ממנו מים" (יש' כח,ב) "כזרם מים כבירים שטפים (שוטפים)" (אס' ג,ח) "בכל מדינות מלכותך", דהיינו "בתוך אחי אבינו" = 516, כי (תהי' עג,יז) "אל מקדשי א-ל" אשר בלב כל האדם נלך, (שמ' טו,יג) "אל נוה קדשך". (שופ' יט,יז) "ומאין תבוא" לאמור (ש"א טז,ב) "לזבח לי-הוה באתי" אם לא (דה"ב יט,ט) "באמונה, ובלבב שלם"?, כי גם (איוב ז,יא) "בצר רוחי" (תהי' נז,ח) "אשירה" (דב' ט,ט) "ואשב בהר" לפרוש מן הכעס ומן הבלי העולם לאמור (ש"א כ,יא) "לכה ונצא השדה", ואוכיח בתומי, בעצם מעשי הישר (שמ' ח,כח) "את העם" (מ"ב יא,ח) "בצאתו ובבאו" מכל (במ' ז,ז) "עבדתם (עבודתם)" ועמלם על פני הארץ, אשר (זכ' ט,יב) "התקוה" שלהם באשר אמר (תהי' נג,ג) "א-להים משמים" כי אף (הוש' יג,יד) "מיד שאול אפדם", (יש' נא,יא) "ופדויי י-הוה ישובון" (יח' לד,יג) "אל אדמתם", (יש' סה,כא) "ובנו בתים", וישמחו בה' (מש' ג,יט) "כונן שמים"; ואז ינוחו (יהו' ט,יג) "מרב הדרך מאד" אשר (מ"א א,ה) "רצים לפניו" להגיע לתודעה ישרה ומתוקנת החרותה בלבם, עד היגלותם שה' הוא תמיד (דב' א,לג) "ההלך לפניכם בדרך", ויתאגד כל עם הארץ (ברא' לג,יז) "ויבן לו בית" להשיב שלום (דה"ב ה,ב) "מעיר דויד, היא ציון", מיסוד כל חיי האדם (ויק' יא,מו) "ולכל נפש" על פני האדמה. ואנוכי (תהי' עח,ב) "אביעה חידות", שאלות הטומנות בתוכם את תשובותיהן, המצביעות על (תהי' קמה,יג) "מלכותך" בגלוי פנים לנצח.

Pinjás, aliah de lunes, Guevurah en la semana

Pinjás, aliah de lunes, Guevurah en la semana. Bamidbar-Num. 26,11: "Y los hijos de Kóraj no murieron".
Tres de los hijos de Kóraj, que se apartaron de la lucha de poder que desencadenó su padre, hicieron teshuváh, y se posó sobre ellos el espíritu de lo sagrado hasta el punto en que alcanzaron profecía, y sus nombres unidos señalan su aferrarse a la verdad; son (de acuerdo al Musáf Rash"i en cita de Shemot-Ex. 6,24) "Asír Elkanáh AviAsáf" = 611, en lazo unido para constituirse en (Shemot-Ex. 12,49) "Toráh" que se nutre sobre las faces de la tierra de las acciones de "liberación de piedad" ("guemilút jasadím"); y al decir de Shimón hatsadík (citado en la guemará Ierushálmi Taanít 21a cap.4,2) sobre la pronunciación de Hashém que dice (Is. 51,16) y pondré mis palabras en tu boca, y en la sombra de mis manos te cubriré: y pondré mis palabras en tu boca alude a la Toráh, y en la sombra de mis manos te cubriré son acciones de piedad; para enseñarte que todo quien se ocupa en la Toráh y en acciones piadosas alcanza a establecerse y cobijarse bajo la sombra de Hashém -hasta aquí sus palabras. Y el secreto fundamental para comprenderlo: "y los hijos de Kóraj" ("uvnéi kóraj" = 376), que se posa sobre ellos y contagian ellos en derredor (Bereshit-Gen. 43,23) "shalóm" (que es la paz de la plenitud, de la actividad de todas las partes de un todo en armonía perfecta), y ellos declaran a voz en cuello [Shemot-Ex. 15,18] "Hashém reinará por todo el tiempo en que hay mundo y testigo" ("Hashém imlój le'olám va'éd"), y éste su testimonio de que la ley y el reinado divinos son a perpetuidad independientes de toda acción y elección de los hombres, da vigencia al shalóm en el mundo. Por consiguiente, ellos "no murieron" ("ló métu" = 477), pues por fuerza de la teshuváh, Hashém (Bamidbar-Num. 14,18) "sobrelleva el pecado" ("nosé 'avón"), y aún cuando ha hecho el hombre en sus días (Is. 59,6) "actos inicuos" ("ma'aséi Aven"), la teshuváh les conducirá hasta el nivel de (Is. 33,7) "ángeles-enviados de paz" ("malAjéi shalóm"), y se levantarán (Jer. 36,5) "para venir a la morada de Hashém" ("lavó béit Hashém"), (Tehilim 33,4) "y toda su acción" ("vejól ma'aséhu") se endulzará hasta que sus efectos serán cual efectos de mitsváh (de precepto divino cumplido, u acción de bien). Y ellos vivirán para entonar canto en el templo, y compondrán siete de los salmos, que comenzarán con las palabras (Tehilim 47-48-49-84-85-87-88,1) "a los hijos de Kóraj, salmo" ("livnéi kóraj mizmór" = 693), para difundir en clamor de canto encendido (Shemot-Ex. 4,28) "(a) todas las palabras de Hashém" ("Et kól divréi Hashém"). Y el tener 7 veces la expresión de valor 693, con valor total 4851, revelará a nuestros ojos el secreto de los hijos de Kóraj con claridad que rompe los ojos, visto que preguntaréis [Ez. 18,19] "y diréis: ¿por qué no carga el hijo con el pecado del padre? Y el hijo, juicio justo y tsedakáh (acción de piedad justa) hace, todas mis leyes cuida, y las hará: vivir vivirá", dos veces, en el mundo éste y en el porvenir. El hijo cargará sobre su espalda los yerros de su padre sólo si no los enmienda en sí mismo; y si los enmienda en sí mismo, también para su padre los habrá enmendado. El hombre cargará los yerros de su propio pasado sólo si no los enmienda en su presente. Y el shalóm es propicio, siempre, para todos.   
Porque los enemigos del bien se perderán en el abismo, "y los hijos de Kóraj no murieron" -nuestro verso entero, con valor 853-, (Vaikra-Lev. 4,15) "y apoyaron los ancianos de la congregación sus manos" ("vesamjú ziknéi ha'edáh Et iedeihém") (Vaikra-Lev. 7,36) "en el día de su ungirlos" ("beióm moshjó Otám"), para servir de metáfora viva (Jos. 4,7) "a los hijos de Israel a perpetuidad" ("livnéi israEl 'ad 'olám"), (Tehilim 149,9) "para hacer en-de ellos" ("la'asót bahém") enviados, delegados al modo de los que elegirá (Bereshit-Gen. 32,4) "y enviará Iaakóv mensajeros-ángeles a la vanguardia" ("vaishláj ia'akóv malAjím lefanáv") para hacer shalóm sobre las faces de la tierra. Porque justamente desde la caída y el fracaso más duros y ruidosos, nacerá y resurgirá la vida; y la redención se apoxima y adviene.

פנחס, עליה ב, גבורה בשבוע

פינחס עליה ב, גבורה בשבוע. במ' כו,יא: "ובני קרח לא מתו".

שלושה מבני קורח, שפרשו מן המחלוקת, חזרו בתשובה ושרתה עליהם רוח הקודש עד כדי שנתנבאו, ושמותיהם רומזים לאחיזתם באמת גם יחד, הם (לפי מוסף רש"י בציטוט שמ' ו,כד) "אסיר אלקנה אביאסף" = 611 באגודה אחת להתהוות (שמ' יב,מט) "תורה" הניזונה על פני הארץ ממעשי "גמילות חסדים"; וכדברי שמעון הצדיק (מובא בגמרא יר' תענית כא,א פ"ד ה"ב) על אימרת הקב"ה (יש' נא,טז) ואשם (ואשים) דברי בפיך, ובצל ידי כסיתיך: ואשים דברי בפיך זו תורה, ובצל ידי כסיתיך זו גמילות חסדים; ללמדך שכל מי שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים זכה לישב בצלו של הקב"ה -עכל"ק. וסוד הדבר בכתוב "ובני קרח" = 376, הרי שורה ביניהם ומשרים מתוכם (ברא' מג,כג) "שלום", והם צועקים ומצהירים [שמ' טו,יח] "י-הוה ימלך לעולם ועד", ועדותם זו באשר החוק האלוהי ומלכותו אינם תלוים בבחירות ומעשי האדם לנצח, מקיימת את השלום בעולם. לכן הם "לא מתו" = 477, כי בכח התשובה ה' (במ' יד,יח) "נשא (נושא) עון", ועל אף שעשה האדם בימיו (יש' נט,ו) "מעשי און", התשובה יביאם לדרגת (יש' לג,ז) "מלאכי שלום", ויקומו (ירמ' לו,ה) "לבוא בית י-הוה", (תהי' לג,ד) "וכל מעשהו" יומתק עד היות תולדותיו כתולדות של מצוה. והם יחיו לשיר שירה ויתקנו שבעה מזמורי תהילים בלשון (תהי' מז-מח-מט-פד-פה-פז-פח,א) "לבני קרח מזמור" = 693, לפרסם בקריאת שיר נלהבת (שמ' ד,כח) "את כל דברי י-הוה". וענין ז' פעמים 693 בסך 4851 יגלה לעינינו סודם בבהירות מפליאת עיניים, הרי: [יח' יח,יט] "ואמרתם: מדע (מדוע) לא נשא הבן בעון האב? והבן, משפט וצדקה עשה, את כל חקותי שמר, ויעשה אתם (אותם): חיה יחיה". הבן יסחוב על גבו את טעויות אביו רק אם לא יתקנם בעצמו. האדם יסחוב את טעויות העבר של עצמו, רק אם לא יתקנם בנוכח. והשלום מוזמן לכולם תמיד.

כי אויבי הטוב ירדו לטמיון, "ובני קרח לא מתו" = 853, (ויק' ד,טו) "וסמכו זקני העדה את ידיהם" (ויק' ז,לו) "ביום משחו אותם", לשרת ולהיות משל חי (יהו' ד,ז) "לבני ישראל עד עולם", (תהי' קמט,ט) "לעשות בהם" שלוחים כאלו אשר יבחר (ברא' לב,ד) "וישלח יעקב מלאכים לפניו", לעשות שלום על פני הארץ. כי דוקא מהנפילה והכישלון הכי קשים אף רועשים, תיולד הקימה לתחיה; והישועה קרובה לבוא.

Pinjás, aliah de domingo, Jesed en la semana

Pinjás, aliah de domingo, Jesed en la semana. Bamidbar-Num. 26,1: "Y será después de la peste; y dirá Hashém a Moshéh y a Elazár hijo de Aharón el cohén-sacerdote, para decir-hacer".
El pueblo de Israel, siquiera sólo en parte pequeña de él (provisto que somos todos responsables solidarios los unos por los otros) se derrumbó en la tentación de las hijas de Moáv. Y los tsadikím-justos son juzgados, por piedad de lo Alto, de inmediato, para ser salvos de penuria en el futuro porvenir; y son juzgados por todo, hasta por el detalle de grosor tan mínimo como el de un cabello. Así, no hay nada más fácil de comprender que lo ocurrido aquí. Y será "después de la peste" ("Ajaréi hamaguefáh" = 352), que tuvo lugar (Is. 21,20) "porque la boca de Hashém habló" ("ki pí Hashém dibér"); de hecho, todo lo que es, de boca de Hashém es, en términos de que todo es de modo revelado causa y efecto, y dirá Hashém "a Moshéh y a Elazár hijo de Aharón el cohén para decir-hacer" ("El moshéh veEl El'azár ben Aharón hacohén leEmór" = 1380)  que está inscripto en la naturaleza del hombre que (Jer. 2,11) "te hará sufrir tu mal" ("teiasréka ra'atjá"), que la causa del sufrimiento es el mal que hay y actúa en tí mismo ya conciente o no, ya intencional o no; y si logras liberarte de tu propio mal, te salvarás también del sufrimiento, en este mundo y en el porvenir.
Vemos claramente: Israel se dejó caer en la trampa de las hijas de Moáv, y por piedad de Hashém fue juzgado por ello en el acto, de modo que la mortandad y el sufrimiento ocasionados por la peste, y especialmente la teshuváh del pueblo sobresaltado por el terror, acuden de inmediato a expiar por ellos (y quien reflexione rectamente verá cómo el mismo guión es puesto en escena por doquier, en la vida individual y colectiva, en nuestros mismos días, por la piedad inmensa de Hashém). "Y será después de la peste; y dirá Hashém a Moshéh y a Elazár hijo de Aharón el cohén-sacerdote, para decir-hacer": nuestro verso entero tiene valor 2046, idéntico al del verso completo en que meditamos anteayer, en el decir de Balák a Bilám: [Bamidbar-Num. 24,11]: "Y ahora, húyete a tu lugar; dije que honrar te honraré, y hé que te ha impedido Hashém de (recibir) honor". Israel cayó, fue retribuido-castigado, se arrepintió proactivamente en teshuváh, e inmediatamente fue censado, a modo de una etapa inaugural en los últimos aprontes para arribar a su tierra Bilám, tras el mismo evento, se abstuvo de teshuváh, quedó atrapado en la maldad de su alma, y fue capturado y ejecutado de modo humillante, entre las tinieblas de su conciencia, mientras no logra siquiera ver qué y por qué salió tan pero tan mal la ejecución de sus planes. Sea Su voluntad, y así se resuelva el destino de nuestros enemigos (de los enemigos de la justicia y de la libertad, y del shalóm, y del amor), sin necesidad ya nunca más de que nosotros caigamos previamente en las trampas fútiles de la necedad y entonces suframos penurias y nos lamentemos; porque hemos aprendido la lección de nuestros ancestros y nos apegamos a Hashém nuestro E-lokím, para bien nuestro de cuanto nos ha, a perpetuidad.

פנחס, עליה א, חסד בשבוע

פינחס עליה א, חסד בשבוע. במ' כו,א: "ויהי אחרי המגפה; ויאמר י-הוה אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר".

עם ישראל, אפילו אם רק במקצתו (הרי תמדי כולנו ערבים זה בזה) נכשל בבנות מואב. וצדיקים נידונים בחסדי שמים לאלתר, להימלט מפורעונות לעתיד לבוא, ונידונים על הכל, עד כדי חוט השערה. ובכן, אין פשוט מאשר קרה כאן. ויהי "אחרי המגפה" = 352, שנהייתה (ישע' כא,כ) "כי פי י-הוה דבר"; הרי כל מה שנהיה מפי ה' נהיה, והכל סיבה ומסובב באופן נגלה, ויאמר ה' "אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר" = 1380 כי מוטבע בטבע האדם אשר (ירמ' ב,יא) "תיסרך רעתך": שסיבת היסורים היא הרעה של עצמך הן במודע הן בלא מודע, הן במכוון הן שלא במכוון, ומתוך כך שתזכה להשתחרר מן הרעה, תשתחרר מן היסורים, לעולם הזה ולעולם הבא.
רואים אנו בברור: ישראל נפל במלכודת בנות מואב, ובחסדי שמים נידון על כך בו ברגע, באופן שיסורי המגפה ובמיוחד התשובה של העם מתוך אימה, באים מיד לכפר עליהם (והמשכיל יבין כמה אותו מערך מתביים בחיי הכלל והפרט גם בימינו, בחסדיו הגדולים). "ויהי אחרי המגפה; ויאמר י-הוה אל משה ואל אלעזר בן אהרן הכהן לאמר" = 2046, הפסוק השלם באותו ערך של הפסוק שלמדנו לפני יומיים, כדברי בלק אל בלעם: [במ' כד,יא] "ועתה ברח לך אל מקומך; אמרתי כבד אכבדך, והנה מנעך י-הוה מכבוד". ישראל נכשל, נענש, שב בתשובה, ומיד לאחר מכן נמנה, כהתחלת ההכנה להיכנס לארץ הקודש. בלעם, לאחר אותו ארוע, נמנע מן התשובה, ונהרג בבזיון, מעורפל, כשאינו מצליח לראות מה ולמה יצא כל כך לא נכון בתוכניותיו. יהי רצון וכן יהיה גורל אויבינו (אויבי הצדק, והחופש, והשלום, אויבי האהבה), ללא צורך עוד לעולם באשר ניכשל ונסבול ונצטער, כי השכלנו מאבותינו ודבקנו בה' א-להינו, לטוב לנו ולאשר לנו עד עולם.